תהליך הנשירה

פרק א

הגיבור האמיתי – יסוד הכוח הפנימי

"איזהו גיבור הכובש את יצרו"

הקדוש ברוך הוא הביט בתורה וברא את העולם, ולכן ברור שהוא ברא את האדם עם נטייה טבעית פנימית לעובדו. וממילא ברור שהוא ברא באדם גם את כל הכוחות, הכלים והמידות הנדרשים לעבודת הבורא. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם בחירה – אבל לא נתן לו בחירה להיברא מחדש, לשנות את הבריאה שלו. הבחירה היחידה של אדם היא איך הוא מבטא את הכוחות שכבר יש בו, ואיך הוא מכוון אותם.

יש באדם, בין השאר, תאוות שלטון וכוח – אחת משלוש התאוות היסודיות שמונים חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". יש באדם תשוקה טבעית לתחושת עוצמה, וזו מתחילה בתחושה בסיסית של חולשה שמלווה כל אדם מרגע לידתו. הוא משתוקק להרגיע את הפחד הלא-מודע הזה, ובמידה שהוא מצליח – הוא חש תענוג של כוח. זו התאווה "להיות גיבור".

המשנה הזאת מפתיעה מאוד במבט ראשון. היא מביאה פסוק שכביכול סותר את עצמה. לשון "איזהו גיבור" בלשון חז"ל פירושה בדרך כלל "אין גיבור אחר" – זהו הגיבור, ותו לא. אבל בפסוק עצמו לא כתוב כך: כתוב "טוב ערך אפיים מגיבור" – כלומר, יש גיבור אחר, גיבור פיזי ממש, וארך האפיים רק טוב יותר ממנו. זה סותר לכאורה את פשט המשנה, שרוצה להגיד שרק זה הגיבור.

יש כאן קושי נוסף: איך בכלל אפשר להשוות שני מושגים כה שונים – גבורה רוחנית וגבורה פיזית? הן שני מישורים נפרדים לגמרי. התשובה היא שהמישור היחיד שבו אפשר להשוות שני סוגי פעילות כה שונים זה על פי הצורך הפנימי שהם באים למלא. האדם עצמו חי עם תחושת חולשה, ולוחץ למלא אותה. גם הגיבור הפיזי וגם הגיבור הרוחני מונעים על ידי אותה תחושה בדיוק, וכשהם מצליחים – הם נהנים מתחושת העוצמה.

לכן אומר הפסוק: גם הגיבור הפיזי, בשעה שהוא מתגבר, מרוויח תחושה של סיפוק בעולם הזה. אבל הוא לא באמת ממלא את הצורך, כי החולשה נמצאת בו עצמו, לא במי שהוא ניצח. כל פעם שהוא נלחם ומנצח, יש לו רגע קצר של הקלה – ומיד אחר כך התחושה חוזרת. לעומתו, מי שכובש את יצרו באמת ממלא את הצורך הפנימי, כי הוא נותן מענה אמיתי לחולשה הפנימית עצמה, לא רק לתסמין החיצוני שלה.

כשאין עבודה על המידות – יש צורך בשליטה

מכאן יסוד מאוד חשוב, שנשמע פשוט אך הוא עמוק מאוד: אדם שלא עובד על מידותיו הוא, בדרך כלל, אדם שמתעלל בסביבתו – לא בהכרח בצורה גלויה. בלי קשר לתכונות שאיתן נולד, יש תכונה יסודית אחת: אדם חש חולשה כל הזמן, וצריך למלא אותה, ואפילו להפיק ממנה באופן חיובי תחושת עוצמה. אדם שעובד על מידותיו בצורה נכונה, לא מתוך פחדים ולחצים נפשיים, רוכש תחושה אמיתית של יכולת והתמודדות. אבל אדם שאינו עובד על מידותיו – יהיה זה באיזו מידה שתהיה – חייב לחוש תחושת שליטה, עוצמה וכוח ביחס לאחרים. וככל שהוא עלוב יותר בעיני עצמו, כך הוא מפעיל את זה כלפי מי שקרוב אליו יותר – ולעיתים קרובות בצורה של אכזריות. וככל שהאכזרות גדולה יותר, כך ההשליה של כוח גדולה יותר: "אני יכול לעשות כך וכך וכלום לא קורה."

אחד מרבותינו אמר לנו פעם שאחד הפשעים החמורים ביותר של החברה שלנו הוא פשע השתיקה וההשלמה עם רשעות שכזאת – ההשלמה עם נבזות, מתוך ניסיון לשמור על הרושם החיצוני של חברה איכותית, ולטשטש דברים מחרידים שנעשים בתוכנו. זה כל מה שיש לנו להעיר על הנקודה הזאת. עכשיו נחזור לקו העיקרי שלנו.

אנחנו לא מדברים כאן על המקרים הקיצוניים האלה כשמדובר בבעיה הרחבה של בנים ובנות שגדלים עם תחושת ניכור ודחייה, חסך של חום ואהבה. אלה מקרי קיצון. חובתו של כל אחד מאיתנו להבין שהוא עצמו יכול, חלילה, להיות אותו הורה בלי לדעת זאת – כי כשמישהו מסביר לנו על בעיה, הנטייה הטבעית היא להשליך אותה על מישהו אחר. הציור המצטייר בינינו הוא של אנשים מעוותים, מסובכים, "מטוסבכים" – ולא כך. חלק גדול מאוד מההורים שגידלו ילדים אומללים הם הורים טובים, אנושיים ואוהבים, אנשים חיוביים ולא שלמים – ואף על פי כן ילדיהם גדלו עם תחושת ניכור.

פרק ב

שני צדדים לאותה אמת

תרגיל ההכשרה

כדי להבין למה זה יכול לקרות אצלנו, כדאי לספר איך היינו מכשירים פעילים חדשים בארגון שבו עבדתי. לקחנו תקופה ארוכה במין תרגיל – אם אפשר לקרוא לו כך – כדי להעמיד אותם בפני אחד השיעורים המאלפים ביותר בתחום העזרה. הייתי מפגיש את הפעיל, בזמן שהוא נפגש עם חונך, עם בחור שסבל מסוג קשה של חסך, שהרגיש תחת התעללות מתמדת. באופן טבעי, כשאתה שומע בן אדם – אתה מזדהה איתו וחש את הרגשותיו. וכמעט תמיד, בפגישה הראשונה שיוצא ממנה, הפעיל רותח כולו: "הייתי תופס את האבא הזה!"

אחרי שלושה־ארבעה ימים, בלי שהוא יודע, היינו מפגישים אותו עם האבא עצמו – שבא לתאר את המצוקה שיש לו עם הבן. הפעיל הולך לבכות יחד עם האבא, ורואה שהלב שלו נשבר. ורק אז, כשמגלים לו שהאבא והבן זו אותה פרשה בדיוק – זה היה הלם. היו כאלה שהתקשו לעמוד בזה.

אני חושב שאם נבין את זה, נוכל להבין גם איך זה יכול, חלילה, לקרות לנו. אין לי סטטיסטיקה מדויקת, אבל אנחנו חושבים שאולי אפילו רוב לא בולט מההורים שגידלו ילדים אומללים – בנים או בנות – הם הורים טובים, אנושיים ואוהבים. הסיבה העיקרית היא, בדרך כלל, מניעת גילוי חיבה מפורש, או התניית גילוי החיבה.

מכתבו של הבן מאילת

כדי להמחיש את שתי נקודות המבט – זו של הבן וזו של האב – אביא מכתב אמיתי. חשוב לי לומר: זה לא סיפור "מוזמן"; אני מקבל לפעמים ביקורת שאני מספר סיפורים קיצוניים כדי שכל אחד יגיד "זה לא אני, לא מתאים לי". הסיפור הזה אמיתי, וטוב להמחשה, כדי לזכור שמשני צדי המתרס עומדים לעיתים קרובות אנשים בעלי שכל חיובי מאוד לעצמם – ואף על פי כן הטרגדיה חלה על שניהם.

היה לי קשר עם בחור אחד שהיה שוטט קצת ברחובות בתקופה שגם אנחנו שוטטנו. לא הכרתי כלל את אביו. אחרי תקופה הוא ברח מהבית לכמה ימים לאילת, שם הייתה אז קבוצה גדולה של נוער מרוחק מיהדות – והוא, לצערי, הצטרף אליהם. כתב לי משם מכתב, בעיקר בתגובה למה שדיברתי איתו.

יש בתיאור הזה, למרות המילים הפשוטות והלא מרשימות, תמצית גאונית של כל פרשת הנשירה: לא רק ההבנה השכלית, שהרבה ילדים לא מגיעים אליה בכלל – אלא ההבנה הרגשית שאהבה מותנית איננה אהבה. אנחנו צריכים לעורר אצל ילדינו את ההבנה הזאת, כי הרבה פעמים אין להם מילים לתאר את זה בעצמם.

פרק ג

שלבי הנשירה

שלב א: שוטטות ברחוב

יש מיתוס רווח בציבור, כאילו יש היום יותר נשירה מבעבר. יש לכך גם סיבה: הרחוב החומרי היום מפתה מאוד, ואפילו הרחוב החרדי, עם כל ההכשרים שבו, שקוע בתרבות של "לזלול", לחטוף מהעולם הזה. אבל האמת היא שזאת לא הסיבה העיקרית, וסדר הנשירה הוא האחרון בשרשרת ארוכה.

התהליך הולך כך: שלב ראשון של הנשירה הוא שהילד או הילדה, ולפעמים כבר בגיל רך מאוד, שבע־שמונה, מתחילים לשוטט ברחובות סתם – בשביל לא להיות בבית. כאן מתחילה הבעיה ברוב המקרים – ואת זה אני אומר מתוך בדיקה מתודית ולא רק תחושה. הרקע לכך פשוט: ילד שלא זכה לגילוי חיבה מרגיש מצוקה, לרוב בלי שהוא מסוגל אפילו להגדיר אותה. הוא גדל בבית הזה, וזו הנורמה בעיניו; הוא לא מצפה שיהיה אחרת ולא קולט שיש בעיה. אבל זה לא עוזר: הקדוש ברוך הוא ברא אותו כמו שברא אותו, לא כמו שאבא ואמא, בשיטת פעולה מסוימת, קבעו את אווירת הבית.

חשוב להדגיש: איננו מדברים על ילד שהלך עם אופניים חדשים לחברים, או הלך למקומות מסוימים באופן טבעי. אנחנו מדברים על שוטטות סתמית. אם יש לנו תחושה שהילד או הילדה כל הזמן רוצים לצאת, כי לא נעים בבית – זה צריך להדאיג אותנו מאוד. גם אם הייתה תקופה כזאת ונרגעה, הניסיון מלמד שהתופעה חוזרת בגלים, ועם הזמן התנודות בין הגלים מתקצרות, עד שזה נהיה נורח פחות או יותר קבוע.

שלב ב: חברים לא טובים

השלב השני הוא שהבן או הבת מוצאים חברים "לא טובים". כנגד זה ההורים מנסים בדרך כלל אמצעים טכניים: לאסור להתחבר עם חברים מסוימים, ואולי אפילו להעדיף חברים אחרים. הפתרון הזה אינו יעיל כלל, ואין לו שמץ סיכוי, משלוש סיבות.

ראשית: הילד בוחר בחברים "לא טובים" כי שם הקשר הרגשי בטוח. ככל שהחברים פחות טובים, כך הוא מרגיש פחות מוערך לפי הישגים – הוא לא צריך להתנהג טוב, אין שום דרישה כדי לחזק את הקשר, חוץ מהדרישה הגלובלית "להיות לא בסדר" – וזה לא דורש ממנו מאמצים יוצאי דופן. שנית: גם אם סוגרים אותו פיזית בבית, ההתחברות הרגשית קיימת גם בלי מגע פיזי. שלישית: אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מי הם "החברים הלא טובים". זו יכולה להיות הילדה הכי מקסימה של הרבנית הכי חשובה בשכונה, או הילד שנראה הכי תמים אצל השכנים הכי טובים. אף אחד מאיתנו לא יודע – והם כן יודעים, כמו שהגמרא אומרת "גירים אוהבים זה את זה" – יש להם חוש פנימי לזהות זה את זה.

פרק ד

הווידוי במשרד

עד כה תיארנו את הצד האחד של המטבע – נקודת המבט של הבן. עכשיו אני רוצה להקריא סיפור מהצד השני, נקודת מבטו של אב. זה לא סיפור רגיל, לא סטנדרטי מבין הסיפורים שאני נוהג להביא כדי להסביר למה הורים מונעים מילדיהם גילוי חיבה – אבל יש בו המחשה עוצמתית לכך שגם אב שאהב מאוד את בנו יכול, מתוך פחד ועיוותים אישיים, לגרום לו את אותו נזק בדיוק.

הילד הזה, שכתב לי בזמנו את המכתב מאילת, התבגר. יום אחד עזב את הבית ובא למוסד שני, ישיבה טיפולית, שבה טיפלתי אז. אחרי שדיברתי איתו כמה שעות וסידרתי לו מקום זמני בפנימייה, הגיע אליי בערב אביו. הוא נכנס למשרד שלי בלי תיאום, כמעט בלי לדפוק, ופתח בלי שנתתי לו רשות – והתחיל לדבר. הוא היה לבוש מכובד, נראה מרשים מאוד. הייתי בטוח שנכנס בטעות, אבל הוא היה נסער מכדי לעצור.

הבאתי את הסיפור הזה משום שהוא ממחיש בעוצמה רבה מה שרציתי, וגם משום שהוא קיצוני מספיק כדי שאף אחד לא יחשוב שאני מתכוון אליו אישית. אחרי שהאב יצא, כתבתי את הנוסח מהזיכרון, בתיקונים קלים של מילים לא ברורות, וקראתי לבחור. אמרתי לו: "תקרא." הוא הלך לחדר צדדי, קרא, וכשחזר אמר: "אתה סופר מעולה, ושקרן באותה מידה." אמרתי לו: "לפני שהכרתי אותך – בינתיים לא אמרתי כלום. יש לך לקרוא." הוא אמר: "אני מכיר את כל הנתונים – צרפת, וכל הסיפורים. זה מה שאבא שלי אמר. גם אם הוא בא לכאן, דיברת איתו חצי שעה. אני מכיר אותו שבע עשרה שנה."

הרגשתי שאני מוכרח. אמרתי לו: "יש לי הקלטה של הכול. תשמע – אתה תזהה." נתתי לו לשמוע, פעמיים. אחרי זה הוא לקח את ההקלטה ונעלם. ברח, ירד לכביש, נסע בטרמפים. נסעתי אחריו, הגעתי הביתה שלו בשתים עשרה בלילה, והוא עמד ליד הבית – חזר הביתה, לא מצא בעצמו את האומץ לפתוח את הדלת. חיבקתי אותו והכנסתי אותו הביתה. זה היה קטע מרגש – אבל החלק החשוב ביותר הוא שגם אחרי כל זה, הסיפור לא נגמר בבת אחת. לקח חודשים של מאמץ שקשה לתאר לגשר על הקיר שנוצר. גם לאחר מכן, הקשר בין השניים לא היה שוטף וזורם, אבל היה בר תיקון.

פרק ה

מי צריך את מי יותר

שני צדי אותו מטבע

האמת הפשוטה, שאם היינו חיים חיים טבעיים ולא מלאכותיים היינו יודעים בעצמנו בלי שום הרצאה, היא זו: אנחנו זקוקים לקשר הרגשי עם ילדינו הרבה יותר משהם זקוקים לו מאיתנו. כשילדים גדלים קטנים, חסרי אונים ופסיביים, הם כל כך תלויים בנו, כל כך "חלק מאיתנו", שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין שכשיגדלו זה לא יהיה כך. אבל פתאום, כשהילד או הילדה מתחילים לגדול ולהיות עצמאיים, אנחנו מרגישים שהקשר מתרופף. הורים שלא מצליחים להתמודד עם השלב הזה מנסים בכוח להראות לילד שהוא עדיין תינוק, שהוא לא מבין – לא בכוונה רעה, אלא מתוך פחד לא מודע לאבד את הקשר. הם קוראים לקשר הזה "תלות", ומפריעה להם העצמאות של הילד – אף שבשכלם הם רוצים מאוד שהוא יהיה עצמאי. אם ההורים לא מצליחים לתרגם את הקשר, מקשר של תלות לקשר של ידידות, ומשם להעמיק אותו עוד יותר – הם נמצאים בטרגדיה על שני הצדדים.

לרוב, הבעיות של קשרים רגשיים אינן נמצאות בגיל שלוש. יש כמעט "נס משמיים" בעובדה שעד גיל שלוש כל הילדים חמודים, ומחבקים אותם ואוהבים אותם בקלות. אבל בחוגים שלנו, הבעיות של קשרים רגשיים נמצאות יותר במרכז בגילאי תשע עד אחת עשרה בערך, ואילך.

ללמד לאהוב

הפתרון היחיד למי שהצלקת הזאת נמצאת בליבו הוא ללמד אותו לאהוב. זה קשה, כמובן: מי שהרגיש חסך בחייו כל דעתו נתונה לקבל את מה שחסר לו, ולא מסוגל לתת. יכול לשמוע הרצאות, לקרוא ספרים, ובכל זאת לא לפתור את הבעיה – כי הבעיה אינה בעיה של ידע, אלא בעיה נפשית.

פרק ו

מדוע דווקא בדורנו

נשאר לנו לעלות מהרמה הרגשית לרמה העקרונית יותר, ולהסביר מבחינה עניינית על מה מתבססת הטענה שלנו: שצורת החיים בחברה המודרנית גורמת באופן טבעי לילדים תחושת ניכור. התשובה הכללית, שברורה לנו במגבלות מדעי ההתנהגות, היא זו: לפני מאתיים שנה, כל ילד גדל באופן טבעי עם תחושה שהוא אהוב, בלי שהוריו השקיעו שום מאמץ מיוחד בשביל זה – אם לא קלקלו את זה בפועל. היום, לצערנו, ילד יכול לגדול, כמעט באופן אוטומטי, עם תחושת ניכור ודחייה, שהוא לא אהוב. כל מה שאנחנו מבקשים – לחבק, לנשק, "לשטוף את המוח" בחיבה – זה לתקן נזקים, למזער את הבעיה, ולא להוסיף משהו על מה שהיה בעבר באופן טבעי. זהו עיקר השינוי.

חשוב להדגיש: איננו מדברים על תקופת ההשכלה. באותה תקופה כמעט לא הייתה נשירה מסיבות של קשרים רגשיים בבית. בשנות החמישים, כשפרצה המדינה ותקופת המחתרות, הייתה נשירה עצומה בירושלים – אבל היא הייתה נשירה אידיאולוגית, בעקבות תנועות כמו אצ"ל, ולא קשורה לחום הבית. גם תקופת ההשכלה עצמה – זו תנועה שמקורה במלחמה של אירופאים נוצרים בין הזרם הקתולי לפרוטסטנטי. חלק גדול מאוד מהספרות הארסית של ההשכלה, שמתארת רבנים מדקדקים על "קוצו של יוד" ומתעללים בנשים, הוא בפשטות תרגום של סיפורים שכתבה הכנסייה הנוצרית נגד הכמורה הקתולית שלה עצמה. תעמולת ההשכלה הייתה תנועה נוצרית ביסודה, שהעתיקה סיפורים מוכנים, בעוד שהבריחה בפועל של הנוער היהודי הייתה נעוצה בעיקר במצוקה חומרית ובשפלות, לא בבעיות של קשרים רגשיים בבית.

יש בכך גם עניין של הטיית זיכרון: אם מישהו מספר על בית ספר יסודי או חדר, מה שהוא זוכר הוא בדרך כלל את הרגעים החריגים – שהשפילו אותו, שהכו אותו – ולא את שאר הימים הרגילים. זה כמו מי שקורא תנ"ך וחושב שכל תולדות מלכי ישראל היו רציחות, בגלל שהתורה מספרת דווקא על הדרמות. אם היום ידווח עיתון "יהודי רצח יהודי" בכותרת ראשית של עמוד שלם, כפי שהיה פעם, זה יהיה בגלל שזה אירוע נדיר ומזעזע – בדיוק כמו שאנחנו לא מדווחים היום על כל תאונת דרכים בכותרות ראשיות, אף שבפועל מתים בה הרבה יותר אנשים.

המסקנה החשובה מכל זה: הבעיה של תחושת הניכור אצל ילדינו אינה תוצאה של דור מקולקל יותר מבחינה מוסרית, אלא תוצאה של שינוי אמיתי בתנאי החיים – בתי מגורים צפופים, לחץ זמן, עומס. וכיוון שהיא נובעת מתנאי חיים ולא מרשעות, יש לנו גם דרך אמיתית לתקן אותה: לא בהאשמה עצמית, אלא בהשקעה מודעת של תשומת לב וגילוי חיבה, כדי לפצות על מה שהטבע כבר לא נותן לנו בחינם.

בפעם הבאה, בעזרת השם, נעבור לדבר על נושא האגוצנטריות ועל פתרונות מעשיים שכל אחד מאיתנו יכול ליישם.