יש בתורה שתי תוכחות: האחת בפרשת בחוקותי, שרומזת לפי דברי רבותינו לגלות בית ראשון, והשנייה בפרשת כי תבוא, הרומזת לגלות בית שני — הגלות שאנו עדיין נמצאים בתוכה. בתוכחה השנייה מופיע פסוק שרוב הקהילות נוהגות לקוראו בלחש, כה קשה הוא לשאת:
התיאור שלפני פסוק זה הוא תיאור ארוך ומייסר של הגלות, ולפי פשוטו של מקרא, מגיע שלב שבו נדמה שהתהליך הקשה עומד להסתיים. ואז, פתאום, הכל חוזר מהתחלה — לא בגלל אחת העברות החמורות שהוזכרו קודם, אלא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". איך ייתכן שהעונש הנורא הזה מגיע בגלל חוסר שמחה, כאשר החטאים שגרמו לגלות עצמה היו חמורים בהרבה?
יש כאן קושי נוסף: בשום מקום בתורה עצמה לא כתוב במפורש "עבדו את ה' בשמחה". הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" מופיע רק בכתובים, בתהלים, ולא בחמישה חומשי תורה. אם כן, איך ייתכן שהעונש כה חמור על דבר שאפילו לא נצטווינו עליו בפירוש בתורה?
המבחן האמיתי אם אדם עובד את ה' הוא אם הוא עושה זאת בשמחה. וכפי שילמדונו רבותינו, זה שהנושא מוזכר רק בתוכחה השנייה ולא בראשונה, מלמד שזהו קלקולה המיוחד של תקופתנו: דור שבו רבים מדקדקים בהלכה, אך רבים מהם עושים זאת כשהם מדוכאים, קודרים, ולא באמת מחוברים לעבודתם. וזהו נושא הספר הזה: להבין מהי שמחה אמיתית, מדוע אנחנו בורחים ממנה בלי משים, ואיך מחנכים ילדים שיהיו עובדי ה' בשמחה אמיתית ולא רק בקיום טכני של המצוות.
יש טעות נפוצה שכשמדברים על "שמחה" הכוונה היא לקפיצות, שירה וריקודים ברחובות. לפעמים אכן שמחה פנימית עמוקה כל כך גועה עד שהיא פורצת החוצה בשירה, אך הרבה מאוד מהשירה והריקודים שאנו רואים, מקורם דווקא בעצב, לא בשמחה.
זה לא אומר שכל מי שנראה שמח, שמח בזיוף — אפשר לחיות בשמחה אמיתית וגם היא ניכרת כלפי חוץ. אבל מי שיש לו עין בוחנת, ומביט מעבר לקליפה, מזהה בקלות את החיוך הנבוב, את העיניים החלולות שמאחורי המסכה. זה לא סימן לשמחה — זה סימן למאמץ.
שמחה בעבודת השם פירושה הרגשת סיפוק ומילוי: "אני עושה דבר טוב, אני בסדר, אני נוהג כראוי" — זו שמחה. מי שלא מרגיש כך, אף שהוא מקיים את כל המצוות למעשה, אינו מחובר לעבודת השם. הוא ממלא את הטפסים, משלם את המסים — אבל אינו שייך באמת למערכת.
אם התורה באה בטענות עלינו על שלא עבדנו את ה' בשמחה, פירוש הדבר שהתורה אומרת שאנחנו בחרנו להיות עצובים, שהרי אין טענה על מה שלא בחרו בו. וכאן עולות שתי שאלות מטרידות. הראשונה: מדוע שאדם יבחר בדיכאון? שאלו כל אדם מדוכא אם הוא רוצה להיות כזה, והוא יאמר בכנות שהוא רוצה מאוד להיות שמח, רק "לא יכול" — לו רק ידעתם מה עבר עליו. השנייה, החמורה יותר: אם אכן בחרנו בעצב, מדוע איננו מרגישים כלל שבחרנו? אף מדוכא לא מרגיש שהוא בחר; הוא מרגיש שהמציאות האובייקטיבית כפתה עליו את מצבו.
בנביא מלאכי מופיעה אחת הנבואות הקשות ביותר בנושא הזה:
"חִזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם" — ביטוי נורא, שמשמעו, כביכול, שהקדוש ברוך הוא כביכול "אינו יכול" לשאת עוד את מה שהעם עושה. וכשעם ישראל שואל בתמימות "מה נדברנו עליך?", כאילו לא ידעו כלל במה חטאו, עונה להם הנביא: אמרתם שהעבודה אינה שווה דבר, ושהלכתם קדורנית — כבדים, זועפים, קודרי פנים — מפני ה' צבאות. משפט המפתח הוא "הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות": עבדנו את ה' מתוך כובד וזעף, לא מתוך שמחה. ורבותינו מבארים שהעם עצמו מעולם לא אמר את הדברים האלה בפה מלא — אבל ההתנהגות שלהם אמרה אותם.
פרשת הבחירה הראשונה בתורה מופיעה בספר בראשית, בדברי הקדוש ברוך הוא לקין:
שימו לב לניסוח: מה היה צריך להיות כתוב, לכאורה, בהמשך הפסוק? "ואם תיטיב... ואם תרע" — שתי אלטרנטיבות מקבילות, לבחור בטוב באופן פעיל, או לבחור ברע באופן פעיל. אבל לא זה מה שכתוב. כתוב "וְאִם לֹא תֵיטִיב" — לא "ואם תרע". המשמעות היא שיש רק שתי אפשרויות אמיתיות: או שאני בוחר, באופן אקטיבי ובמודע, בטוב. או שאני לא בוחר כלל — ואז, באופן אוטומטי, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". אין מצב שלישי, ניטרלי, שבו אדם "סתם" לא עושה כלום ונשאר במקומו.
וזו בדיוק התשובה לשאלה השנייה: למה איננו מרגישים שבחרנו? כי "לא לבחור" פירושו להתנהג באופן טבעי, בלי מודעות. ואדם שמתנהג באופן טבעי, בלי לבחור באופן אקטיבי, נסחף — הוא נגרר בזרם, בלי לדעת שהוא נגרר. רק אנשים מיוחדים מאוד בוחרים במודע ברע. רוב בני האדם שנסחפים למקום לא טוב, כלל אינם מרגישים שהם בוחרים — הם מרגישים שהמציאות פשוט קרתה להם.
המסקנה המעשית: אם אדם מזניח את עצמו ואינו משקיע במודע בבחירה בשמחה, הוא נכנס לדיכאון כברירת מחדל טבעית — לא כי הוא רע, אלא כי כזה הוא הטבע האנושי כשאין בחירה אקטיבית. וההפך: מי שמחליט להיות שמח ומשקיע בכך, יהיה שמח. זו בדיוק המסקנה שמפליאה כל כך — ועכשיו נבין למה זה כך.
נתאר לעצמנו ילדה בת שש. אין לה הורים רעים חלילה, יש לה אחים ואחיות, ואמא עסוקה — כמו כמעט כל אמא היום. הצורך הנפשי הבסיסי ביותר של כל ילד הוא להרגיש, באופן קבוע ויציב, שהוא אהוב ורצוי כמו שהוא, לא בגלל שהוא "ילד טוב" או מתנהג יפה. הצורך הזה מתמלא בילדות בעיקר על ידי חיבוקים, נשיקות ומשחק פשוט ולא "פדגוגי", אבל לאמא אין תמיד מספיק זמן לכך.
יום אחד הילדה חולה — לא מחלה מדומה, אלא באמת קצת חולה. ואז קורה דבר נדיר: לוקחים אותה לחדר נפרד, מרחיקים ממנה את האחים המתחרים איתה כרגיל על תשומת הלב, מחשיכים מעט את החדר, ואמה ניגשת אליה בקול חרישי ושואלת ברכות: "מה שלומך, מותק?" לפעמים אף מניחה את ידה על מצחה. לפעמים אפילו אבא, כששומע שהיא חולה, נכנס לחדר לשאול בשלומה. איזה כיף לילדה! היא זוכה, בפעם הראשונה מזמן רב, בתשומת לב מלאה, שקטה ואוהבת.
אבל הימים הטובים חולפים, כפי שהם תמיד חולפים, וכשהילדה מבריאה היא חוזרת לשגרה. עכשיו היא, אולי בלי לדעת בעצמה, מנסה לשחזר את התחושה הזו בכוחות עצמה. היא חוזרת מבית הספר גבה שחוח, עיניה מושפלות, פוסעת בכבדות ומתגנבת פנימה כפופה. אמה נאלצת להבחין בה, שואלת בדאגה: "מה קרה? מה קרה?" והילדה, בקול שבור, עונה: "שום דבר, אין שום דבר." אנחנו, ההורים, לא יכולים לסבול לראות את ילדינו כך, ומיד רצים לפייס: "קניתי לך סנדלים חדשים... הנה גם ממתק..." והילדה, בלי לדעת שהיא לומדת שיעור, לומדת בדיוק את השיעור הזה: עצב מזכה בתשומת לב.
נכנסת בשקט. נשאלת בדאגה "מה קרה?". מקבלת פיוס, מתנות, תשומת לב מרוכזת.
ברוב המקרים, במקום תשומת לב, מקבלת: "תורידי את הנעליים, סדרי את השולחן, קחי את פח האשפה."
אם הילדה חכמה, היא תפסה את "סוד החיים" הזה כבר בפעם הראשונה. אם לא — זה ייקח לה עוד שבועיים. אבל בסופו של דבר, כל ילד שחוזר על התרגיל ורואה שהוא עובד, לומד: הדרך לקבל אהבה ותשומת לב היא להיות מסכן. עצבות פוטרת מלעשות, מזכה בליטוף, ומספקת בדיוק את מה שהילד — וכל אדם — זקוק לו יותר מכל: תשומת לב.
בספרי הקבלה והמוסר מבואר שנפש האדם בנויה, במובן מסוים, מארבעה יסודות: עפר, מים, רוח ואש. יסוד העפר הוא הכוח הדומם, הפסיבי, שממנו נובעת העצלות. יסוד האש הוא הכוח הפעיל, האנרגטי — העשייה, הזריזות, השמחה. יש קשר עמוק בין עצלות לעצבות: כמעט כל אדם עצוב הוא גם עצל, "כבד" לזוז, "רפוי" ומרוסק, ולהיפך — עצלות ממושכת מזינה עצבות.
כל אדם, ילד כמבוגר, זקוק לתשומת לב. זהו צורך נפשי בסיסי שהקדוש ברוך הוא נטע באדם: הוא מרכז הבריאה מבחינתו-שלו, וזקוק להרגיש שיש לו לפחות פינה אחת בעולם שבה הוא אהוב ורצוי. הדרך הבריאה להשיג את זה היא דרך יסוד האש — פעילות, יצירה, עשייה של דברים בעלי משמעות, שגורמים לאדם להרגיש חשוב מפני שהוא חשוב באמת. אבל מי שנוטה יותר מדי ליסוד העפר, לעצלות, מוצא דרך חלופית, מהירה יותר, זולה יותר, להשיג את אותה תשומת לב: להיות מסכן.
זה לא אומר להתעלם מבכי אמיתי — כשילד באמת זקוק לניחום, יש לחבק אותו חיבוק קצר, יציב, ולתת נשיקה. אבל זה לא הרגע לתת לו ממתק "לסתום את הפה", ובוודאי לא הרגע להתמוסס ולבכות יחד איתו. וכשהילדים שמחים, פעלתניים, זה בדיוק הזמן להעניק תשומת לב מוגברת: לשבת איתם, לשחק איתם, לתת להם משהו טוב. הורה שנותן ביד רחבה כשהילד עצוב, ומצטמצם כשהוא שמח, מלמד אותו בלי משים בדיוק את הלקח ההפוך ממה שהוא מתכוון אליו.
הוזמנתי פעם להרצות בבית מלון בחול המועד, במקום שבו יש הרבה שעות פנויות בין ארוחות. הגעתי, ולפני הכניסה ראיתי כיכר קטנה שבה עמדו שנים עשר רכבים, ואנשים מסביבם צועקים ומתלהבים. חשבתי שקרה משהו חמור. התברר: תחרות מי מחליף גלגל הכי מהר. אנשים, שבכל יום רגיל היו מתלוננים בפה מלא כמה קשים החיים, כמה הם עייפים, כמה הם "לא מסוגלים" — כאן עמדו בשמש, מתאמצים, מזיעים, מתלהבים, ומריעים בשמחה אמיתית.
אותו יום עצמו, אחרי התפילה, שמעתי צעקות מלמטה: אדם שהתפוצץ לו גלגל באמת, באמצע יום שגרתי, מפרק ומתקן בעצבים חשוכי מרפא, ומשפחתו יושבת מיוזעת באוטו וסובלת יחד איתו. אותה בדיוק פעולה — להחליף גלגל — פעם אחת הביאה שמחה עצומה, ופעם שנייה עצבים וייסורים. ההבדל אינו בפעולה עצמה, אלא בבחירה: כשההחלפה נתפסה כמשחק, כבחירה חופשית, היא שמחה. כשהיא נכפתה כעול — היא ייסורים.
יש לי חבר שכמוני זקוק לרכב מותאם. הוא התלונן בפניי לא פעם על הרכב הצנוע שנתנו לו משירותי הרווחה. יום אחד סיפר לי, בעיניים בורקות, שקנה טרקטורון — כלי רכב עם ארבעה גלגלים, בלי מערכת בולמי זעזועים, שנוסעים בו בשטח מחוספס. שאלתי אותו: "אבל גם בטרקטורון יש לך את אותה בעיה בגב, לא?" הוא הודה שכן. אז מדוע כשזה "בילוי" הוא לא מתלונן, ואילו על הרכב הרגיל שלו הוא מתלונן כל הזמן? התשובה: כשהוא בחר בזה בעצמו כמשחק, אותה אי-נוחות בדיוק הפכה לחוויה. כשזה נכפה עליו כעול — היא סבל.
בחור אחד בישיבה טיפולית סיפר לי פעם בבדיחות שאם לא יצא ממנו כלום בחיים, הוא יהיה משגיח — כי לדעתו, כל תפקידו של המשגיח הוא לומר לבחור שבא אליו עם קושי: "תתגבר!" הצעתי לו הוכחה. ביום חם של שלושים וחמש מעלות, כשחבריו שיחקו כדורגל בהפסקת הצהריים, ישבתי ברכב הממוזג שלי עם משקה קר וקראתי לו להצטרף. הוא סירב, אמר שהוא "עסוק במשחק" ואין לו זמן לשבת עכשיו. הבחנתי, וגם הוא בעצמו הודה בסוף היום, שאותה מאמץ פיזי קשה בדיוק בחום הכבד — שאילו נכפה עליו כעונש היה מוגדר כהתעללות — כשהוא בחר בו מרצונו כ"משחק", הפך לכיף גמור.
הקדוש ברוך הוא לא ברא את האדם עם כלים לייצר תמונה אובייקטיבית של המציאות. שני אנשים הנמצאים באותה סיטואציה בדיוק, חווים אותה אחרת לגמרי — לא רק מפרשים אותה אחרת, אלא ממש רואים דברים שונים, מדגישים פרטים שונים, זוכרים פרטים שונים. המוח אינו עובד "קודם רואה, אחר כך מפרש" — הוא עובד הפוך: הלב מחליט תחילה מה הוא רוצה לראות, ורק אז המוח "מוצא" את זה במציאות.
המשמעות המעשית: אם אדם בחר, מתוך עצלות ומתוך רצון לתשומת לב זולה, להיות מדוכא — הוא יראה את הכל דרך העדשה הזו, ולא כי המציאות אכן קודרת אלא כי כך הוא בחר להסתכל.
בגיל ישיבה קטנה שררה בישיבתי אופנה של עיון ב"הורוסקופ" — טורים בעיתון שמנבאים, לפי תאריך הלידה, מה יקרה באותו שבוע. בחורים אינטליגנטים ובעלי חשיבה ביקורתית היו בטוחים שזה עובד "כמו שעון שוויצרי". דאגתי מכך, כי חשבתי שכל אמונה בכוחות כאלה באה על חשבון האמונה בהשם. התחלתי לחקור בשיטתיות: מילאתי שתי מחברות בנתונים — מה נכתב לכל חבר, ומה קרה בפועל בפועל. גיליתי שכל הניבויים מנוסחים בעמימות שמאפשרת להתאימם כמעט לכל תוצאה: "נזק כלכלי" יכול להתאים גם להפסד של ארבע לירות בקניית נעליים.
יום אחד הצעתי הימור לכל הכיתה: אני מוכיח שההורוסקופ הוא בלוף גמור, ברמה שאי אפשר להכחיש. הכיתה הסכימה, בתנאי "מילה של גבר" — כל אחד יביא את הגזיר עיתון שלו בלי לקרוא אותו, ואני אעתיק להם אותו מילה במילה. מה שהם לא ידעו הוא שבסתר, בזמן ההעתקה, החלפתי לכל אחד את ההורוסקופ שלו בזה של חברו. וזה עדיין "עבד": כל אחד מצא בהורוסקופ שלא באמת שייך לו "אישושים" לשבוע שעבר עליו.
הדוגמה המובהקת ביותר: לאחד מהם היה כתוב, בטעות, "נזק כלכלי". באותו שבוע הוא באמת קנה נעליים בזול קצת יותר בחנות אחרת ממה שהיה יכול, "והפסיד" ארבע לירות. הוא ראה בזה הוכחה נחרצת. אבל שכח לגמרי שבאותו שבוע ממש קיבל, בנדיבות בלתי צפויה, מתנה של חמש לירות ממנהל המוסד לרגל אירוסי בתו — כלומר, ברווח נקי. את הרווח הוא לא זכר כלל, כי לא חיפש אותו. הוא חיפש רק אישור למה שכבר האמין בו.