פנימיות מול חיצוניות בחינוך ילדים

הייתי פעם בכנס גדול בבני ברק, ובין המשתתפים היו מגדולי בני ברק. אחרי ההרצאה, ניגש אליי אברך, נעמד לפניי כמו לפני "רבי" — למרות שאין לי שום דמיון לכך — ושאל: "אתה לא חושב שכל הבעיות של הדור זה שאין מספיק ביטחון?" "אני לא מתמצא בזה," עניתי, "אין לי דעה בעניין הזה. אבל מה שכן אני יכול להגיד לך — אתה בעצמך הוכחה לכך שאין מספיק כבוד לתורה." הוא, אברך שיושב ולומד כל יום, מחזיק ליד רגלו ילד בן עשר, רץ אחרי מישהו כמוני. "מה אתה מלמד אותו עכשיו?" שאלתי. "שאבא שלו, שכל יום יושב ולומד תורה, רץ אחרי אחד כמוני. זה קודם כל הנזק הגדול." זו הייתה נקודת הפתיחה שלי לכל מה שבא בהמשך: לפני שנעסוק בעניינים, לפחות שלא אהיה אני עצמי מזיק.

בילדותי, בשכונת בית וגן, גר בשכנותנו תלמיד חכם גדול ונסתר, מבני משפחת ששון — משפחה עשירה ומיליארדרית ידועה, שרוב סובביה לא ידעו כלל שהוא בעצם תלמיד חכם עצום. גיליתי, בעקבות אביי שרדף אחרי זקני הדור, שהוא לומד בחברותא בלילות — לילה אחד עם רבי אליהו לופיאן זצ"ל, לילה אחד עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ולפי השמועה גם עם רבי אליהו דסלר זצ"ל. בתמימות מוחלטת ביקשתי ממנו שיקבל גם אותי לחברותא — והוא, מרוב ענוותנותו, לא ידע לסרב. כל שבת, כשחזרתי מהישיבה, ישבתי איתו שעתיים.

פעם אחת התלוננתי בפניו על הקושי שהיה לנו, ילדים חרדים בירושלים של אז, ללכת ברחוב מול השנאה שהייתה מהציבור החילוני — שנאה שכבר כמעט לא קיימת היום, לא כי היחס נעשה טוב יותר, אלא כי פשוט אין להם עניין בנו. הוא אמר לי: "תדע לך שהקדוש ברוך הוא מאמן אותך לקראת עבודת השם, שתהיה לך כשתגיע לגיל בינה — גיל ארבעים." (ולצערי, כבר ראיתי זאת מקרוב.) "כי כשתגיע לגיל בינה, המלחמה האמיתית של עבודת השם לא תהיה מלחמה עם השפעת החברה החילונית, אלא עם השפעת החברה הדתית, שומרת המצוות." הוא הפנה אותי לפסוק, לביאור הגמרא עליו.

על עניין זה עצמו שמעתי, עוד בנעורי, מזקן מזקני הדור זצ"ל, שאמר לי: "זה דור של בירור. הרבה לא אשמים בזה שהם היו מעבר לגדר — הקדוש ברוך הוא מושך אותם כמעט בעל כורחם." הוא סיפר לי על נשמות שמעולם לא בחרו להיות "בפנים", והם ניסיון בפני עצמם. "ויותר קשה," הוסיף, "אלה שנשארים בפנים, וליבם בל עמם — עובדי השם מתוך זרם, כי לא כדאי להם להילחם, או שאין להם אומץ."

עשרים וחמש שנה אחר כך, עמדתי לפני הגאון הרב קלופ זצ"ל, אב בית דין של חיפה, שנחשב בעולם הליטאי למומחה גם בנגלה וגם בנסתר. סיפרתי לו את הדברים ששמעתי, והוא אמר: "כנראה שהיית צעיר לימים, ולכן זצ"ל לא אמר לך את כל האמת. האמת היא, שעל פי דרך הטבע מאוד ייתכן שרוב שומרי המצוות לא יהיו עובדי השם. 'רוב' לא צריך להיות תשעים אחוז — מספיק חמישים ואחד אחוז. אבל חלילה לומר שזה בהכרח המצב היום, כי זה תלוי בבחירה של כל אדם ואדם."

שאלתי אותו: "אז מה אנחנו עושים?" "אני לא יודע," השיב. "אנחנו, זקני הדור, נאמר עלינו — וזה נאמר כבר שנה וחצי לפני פטירתו — שאנחנו מצפים ליום האחרון, לא בגלל שבטוחים בחלקנו, אלא כי כבר לא יודעים מה לעשות בעולם הזה, לא יכולים להנהיג. גם לנו היה קשה כשהיינו ילדים, אבל היה ברור איפה היצר הרע ואיפה היצר הטוב. עכשיו גדל דור חדש: אני מכיר אנשים שמתפללים בוותיקין, לומדים שלושה סדרים, מדקדקים, מחמירים, מהדרים — ואין להם שום קשר עם הקדוש ברוך הוא. טכנוקרט של השולחן ערוך. יש לו תקנון, והוא חי לפי התקנון — איפה הלב?"

"אתה חייב להדריך אותנו," התעקשתי בפניו. "מה נעשה?" הוא ענה: "אתה והחברים שלך תצטרכו לעלות על הבמות ולצעוק את הדברים, ויזרקו בכם חיצים ואבני בליסטראות, ואני לא יודע אם זה יועיל." (וזו נבואה שהתקיימה — כשהתחלתי להגיד את הדברים האלה לפני שנים, כמעט הוחרמתי; היום כבר אף אחד לא מתרגז.) הוא הוסיף, במישור הפרטי: "רשום על כותלי ביתך את הפסוק, 'כְּכָל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ' — אתה חייב להשתייך לציבור, לזרם, למוסדות. אבל תהיה בתוכו עיגול סגור הרמטית — לא מתמזג, לא מטשטש, לא נהפך ל'דייסה' שנקראת 'ציבור'."

"הכלל," סיכם, "כל דבר שפשוט וברור לך שאין רצון הקדוש ברוך הוא שתעשה אותו, אבל כולם עושים אותו — תיזהר ממנו יותר מכל דבר אחר בעבודת השם, כי זה הניסיון של הדור." הוא הדגים זאת מהמצווה המפורסמת ביותר בחוגים מסוימים — לדבר על גדולי החוג, לבקר את החוג האחר, לדעת "מאיזה עיתון קראת". "אם אתה חושב שזה רצון הקדוש ברוך הוא," אמר, "תעשה. אבל אם ברור לך שלא — תיזהר מזה כמו מאש, ואל תיבהל ממה שאחרים עושים."

מסופר על הגאון בעל "נודע ביהודה", שראה מישהו קורא לשמש בכינוי מזלזל בבית המדרש, ונזדעזע. כשעמד להוכיחו, ניסה אותו יהודי להתנצל: "כולם קוראים לו כך." אמר לו הנודע ביהודה: "יש מקום בגיהנום לכולם — 'כולם' זה לא תירוץ." ואנחנו נמצאים בדור שהניסיון הגדול ביותר בו הוא בדיוק זה: "כולם".

הייתי פעם אצל הסטייפלר זצ"ל, ואמר לי: שתי תנועות קמו בדורות האחרונים כדי להילחם בבעיה הזו של חיצוניות בעבודת השם. בעולם החסידות — קוצק. בעולם הליטאי — נובהרדוק. שתי התנועות לא היו דרכים שמתאימות לציבור הרחב, ולבסוף לא נשאר מהן במתכונתן המקורית, אבל הן הצילו — הכניסו חזרה לעולם את הסיכוי לאמת.

מספרים שאדמו"ר מקוצק אמר פעם שמצא "שגיעה" בשולחן ערוך. מה השגיעה? הוא הצביע על התופעה: יהודים שמדקדקים, מחמירים, מהדרים בענייני בין אדם למקום — ומועדים לא פעם אחת בענייני ממון, בין אדם לחברו, ואי אפשר להכיר בהם את אותו אדם שמתפלל בהתלהבות. איך ייתכן? הוא תירץ: הבעיה מתחילה בשולחן ערוך עצמו — לא חלילה בשולחן ערוך האמיתי, אלא בַּ"שולחן ערוך" שאנחנו יצרנו לעצמנו בהרגל. כתוב בהלכה, למשל, שמי שנשאר ער כל ליל הסדר ומספר ביציאת מצרים מקיים מצוות עשה דאורייתא נוספת — "כל המרבה הרי זה משובח" — אך מי עושה זאת בפועל? אף אחד, אף על פי שזו הלכה מפורשת. לעומת זאת, כתוב "יש עניין" (לא חובה גמורה, ולא חומרה) להישאר ער כל ליל שבועות בשם הרב הקדוש בעל ה"של"ה" — ואת זה כולם מקפידים לקיים. ומכאן ההיקש הכואב: אילו היה כתוב בשולחן ערוך רק "יש עניין" שלא לגזול — כפי שכתוב לגבי ליל שבועות — היה נשמר בקפדנות רבה. אבל כיוון שכתוב "איסור דאורייתא", זה לא תמיד "עובד" באותה מידה. הדברים חריפים וקשים, אבל הם ממחישים כמה עבודת השם עלולה להיהפך לחיצונית: מקפידים במה שמושך תשומת לב ומכובד חברתית, ומקילים ראש דווקא במה שאמור להיות היסוד הבסיסי ביותר.

היה בירושלים דיין ותיק, מנותק לגמרי מהעולם החיצוני — לא ידע אפילו איפה עובר רחוב יפו. קבוצת כדורגל דתית, שרצתה "לקדש שם שמיים" בכך שמותר לה לשחק בשבת, חשבה שדיין כזה, שלא מכיר את המושגים, יסכים בקלות. באו אליו וטענו: "אנחנו משחקים כדורגל בשבת לשם קידוש השם." הוא שאל בתמימות: "אנשים גדולים משחקים בכדור?" היה בטוח שהם צוחקים ממנו. אחרי שכנוע ממושך, הבין שזה אכן קיים, ושאל: "מה מטרת המשחק?" הסבירו לו: "צריך שהכדור יהיה מאחורי השער." הוא ענה: "אז מה הבעיה? שימו את הכדור מאחורי השער בערב שבת, וזהו."

למה מספרים סיפור זה? כי בעולם החילוני עצמו, לפני עשרות שנים, חקרו פסיכולוגים תופעה דומה: מדוע אלפי אנשים מוכנים "להשתגע" סביב שאלה אם כדור נכנס לשער או לא? המסקנה הייתה: אנשים שאיבדו זהות אישית מחפשים זהות קיבוצית — וזה תירוץ בשביל להרגיש שייכים למשהו גדול ומוצלח. וכשם שקורה שם, כך זה קורה, לצערנו, גם בתוכנו: המלחמה שלנו עם ה"יוונות" הפנימית לא נגמרה עם חנוכה — היא ממשיכה בכל דור.

למדתי בישיבת סלבודקה, וזכיתי ללמוד חברותא בערב עם ראש הישיבה. יום סתווי אחד, בדרכנו, ראינו כמה ילדי חיידר, כבני שבע עד אחת עשרה, משיטים ספינות נייר בשלולית מי מרזב. כשראו אותנו נבהלו וברחו. חשבתי שראש הישיבה יגנה את "ביטול הזמן" הזה. במקום זה, אמר לי: "תראה, הילדים האלה — גזלו מהם את המשחקים בגיל שבע, שמונה, תשע, עשר. חסדי שמיים שלא פגעו בבריאות הנפש שלהם, ואפשרו להם 'לגזול חזרה' — כמו שגזלו את החנית מיד המצרי, כי בלי זה, לא היו גונבים אותה עכשיו. תתפלא לראות פתאום אברכים בני שלושים שהם, בפנימיותם, עדיין ילדים קטנים — זו אחת הסיבות שמכירים היום תופעות כאלה." והוסיף: "זה לא חיסרון של דעת תורה, זה חיסרון של אמונה. דור שצועק 'אמונה', ומצפצף על 'דעת תורה' ושואג 'אמונת חכמים' — אבל בפנים לא מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את כל הצרכים והדחפים והנטיות של האדם, ושהשאלה היא רק איך להשתמש בהם לעבודת השם. יהודי מאמין, רואה שכל הילדים נדחפים לשחק, צריך לשאול: לְמה זה נברא? איך משתמשים בזה לעבודת השם? — לא סתם לגזור אותו ולרמוס אותו."

שיעור שני שקיבלתי מאותו ראש ישיבה: יום אחד חיפש אותי בבית המדרש ולא מצאני במקומי הרגיל. שאל למה עברתי מקום, ולא יכולתי (מטעמי לשון הרע) לומר לו במי מדובר. סיפרתי בעקיפין: בחור כבן שמונה עשרה שישב לידי, שלוש־ארבע שעות בסדר, מתבטל, פותח את הגמרא וסוגר, לא עושה מאומה. "כמעט קיבלתי התקף עצבים," אמרתי. הוא ענה: "נכון, זה נגד טבע האדם. ומכאן תראה כמה גדול כוחו של חינוך — כי בעקביות ומסירות נפש הגיעו איתו לזה. הילד הזה, בכיתה א', היה לומד עד שעה שלוש. אבל בשעתיים הנוספות, שכבר לא נשאר לו כוח ולרבי לא נשאר כוח — הילד לא הפסיק ללמוד. הוא התאמן להיות בטלן! מוכרחים לשבת, אז הוא לומד להיות רגוע, שומע את הקול של הרבי כמו מנגינה, ומגיב רק כשפונים אליו. וזה שנה, ושנתיים, ושלוש — עם עקביות. אחר כך הוא מגיע לישיבה קטנה, מקבל 'ליטוש סופי', ומגיע לישיבה גדולה — מומחה: ארבע שעות יושב, ולא עושה כלום."

ההסבר ממשיך: יש חדרים ש"פותרים" את זה בכך שהם "חדר למצטיינים" — מתחילים גמרא כבר בכיתה ב' או ג', כביכול "דורו של משיח, אשרנו מה טוב חלקנו". אבל תביאו כל ילד בגיל שלוש וחצי, גם עם אינטליגנציה בינונית, ואפשר בארבעה חודשים ללמד אותו קריאה — אלא שהוא ישנא אותה כל חייו. אפשר להכניס לפני הזמן, אבל השאלה היא מה המחיר. מה בדיוק הרווחת בכך שלמד גמרא שנה מוקדם יותר?

סיפור מקוצק: ראש השנה, ואיש אחד, עני מרוד, קילף לעצמו בזהירות כמה אגוזים זולים ומזינים, כי יש נוהג להימנע מאגוזים בראש השנה, שהרי "אגוז" בגימטריה "חטא". תפס אותו מישהו, קרא לאדמו"ר, שדפק על השולחן וצעק: "מה איתך?! אגוז בגימטריה חטא!" מספרים שהקוצקר עצמו דפק על השולחן וזעק, כי גם "חטא" בגימטריה — חטא. הכוונה: אתה צועק, כי כבר כואב לך. כשאדם רגיל, לא במדרגה גבוהה, שוכח מהקדוש ברוך הוא — אפשר להבין שהוא נפל. אבל אתה, שכל כולך שרוי בעולם עבודת השם — איך אתה עושה מעשה של הלבנת פנים ברבים, על מנהג של פרוטה, כשעצם ההלבנה היא איסור תורה חמור בהרבה?

סיפר לי הגאון הרב קלופ זצ"ל על בחור שכל בריא־הנפש, עדין, "מידות תכשיט" — ובכל זאת שבור עד היסוד, "אין בו כלום". הסתבר שאביו היה מלגלג עליו כל חייו, "בחוש הומור" — כביכול לא ברצינות. פגש הרב את האב בחתונה, ושאל: "למה אתה עושה את זה לילד?" "זה בצחוק," השיב האב. "צריך לקרוע את הלב, לא את הבגדים," אמר לו הרב. "אתה חושב שהקדוש ברוך הוא לא ידרוש את דמו מידיך? הוא בן יחיד להקדוש ברוך הוא. מי התיר לך? אתה חושב שהוא לא ידרוש?" והוסיף: "האברך הזה לא היה עושה זאת לחברו — כי זה 'בין אדם לחברו'. על מי הוא כן עושה זאת? על הבן שלו. פגיעה בבן — פי אלף חמורה מפגיעה בחבר, כי כל מילה נחרטת בעומק ליבו." זה, כמו הסיפור הקודם, מלמד: המבחן אינו במה שרואים בציבור — במה שנעשה בבית, בין הורה לילד, שם אין רווח ציבורי, שם המבחן האמיתי.

אב אחר, לפי סיפור בשם רבי חיים קניבסקי שליט"א, נהג לבקר את בנו על כל דבר, בטענה "ככה מחנכים". שאל אותו: "אתה מצער אותו?" "כן." "ואתה בטוח שזה מועיל?" "לא." "אז מי התיר לך?" "הוא הילד שלי," טען האב. "מה אמרת?" חזר ושאל, בתדהמה מהטענה עצמה — כאילו הבעלות ההורית מתירה כל דבר. ההשוואה שהובאה: כשם שאדם שיוצא לסקילה, אומרת השכינה "קלני מראשי, קלני מזרועי" — כך על כל פעם שאנחנו גורמים צער לילד שלנו, מבלי שום תועלת ברורה, אנחנו גורמים צער כלפי מעלה. "בין אדם לחברו עם הילד שלך," הוזכר, "חמור עשרת מונים מבין אדם לחברו עם כל אחד אחר."

לקחתי פעם באוטו אחד מהלוחמים החזקים ביותר נגדנו, מתוך תנועה לחזרה בשאלה. הוא סיפר על חבר שלו, שנלחם בקיבוצו נגד הדלקת נרות שבת "בכל כוחו" — הפך שולחנות, איים לעזוב את הקיבוץ אם ייעשה טקס. "אמרתי לו," סיפר הבחור, "'תגיד לחבר שלך שהניצוץ היהודי שבו בוער עמוק עמוק עמוק, ואת הדלקת הנרות של אמא שלו הוא לא ימחק לעולם.'" באמת, כשהחבר שמע את המילה "נר שבת", עמד עם דמעות בעיניים — נזכר באמא שלו, עומדת לפני הנרות, מתפללת. חמישים שנה של מרד ומרירות לא הצליחו למחוק את הדמעות ההן.

ואז הוסיף הבחור עצמו: "גם לי היו הדמעות של אמא. כל פעם שהפרעתי לאמא שלי בברכות הדלקת הנרות, היא מושכת אותי באוזן, או נותנת לי סטירה — אבל אתה רואה, כל הדורות ממשיכים, דמעות של אמא בהדלקת נרות. ככה מחנכים ילדים." הילד, בשנותיו הראשונות, תופס את הקדוש ברוך הוא כמו שהוא תופס את אביו ואמו. וזה סוד עומק, מה שאמרו חז"ל: "כבודם מכבודו של מקום". אנחנו מלמדים אותו שלמעלה "אין לו גוף ולא דמות הגוף" — אבל ילד לפני גיל ההתבגרות אינו מסוגל לתפוס מושג מופשט. אם ההורה תמיד מחפש להראות שהוא לא בסדר, שמה שהוא עושה בקושי מספיק — הוא מתייאש מעבודת השם, ולא כי היא רעה בעיניו, אלא כי הוא הופך ל"אונס", מי שאין לו ברירה אלא להיכשל, כי כך למד לחשוב על עצמו.