מה ההבדל בין חינוך להפעלה

היה תלמיד בחדר שהגיע הביתה כל יום עם עונש - כמקובל אז, במקום שיעורי בית נתנו עונשי כתיבה. הילדים היו מגיעים הביתה עצבניים, זורקים את התיק. יום אחד הגיע הילד הביתה מחייך. "קיבלת עונש?" שאלה אמו. "כן, קיבלתי," אמר. "אז למה אתה מחייך?" "סידרתי את הרבי," ענה. "לא עשיתי את העונש." "אז איך סידרת אותו?" שאלה. "הרבי אמר לי לכתוב מאתיים פעם 'אני לא אפריע בשיעור' - וכתבתי. אבל בהפסקה כתבתי שלוש מאות פעם 'אני כן אפריע בשיעור'."

רוב הילדים אינטליגנטים מכדי לעשות שטות כזאת בגלוי, אבל חושבים כך בתוכם. איזה ילד נורמלי ובריא בנפשו, כשאומרים לו לכתוב "אני לא אפריע בשיעור" מאתיים פעם, אחרי חמישים פעם עוד חושב "וואלה, באמת פעם הבאה לא אפריע", אבל אחרי מאה וחמישים פעם כבר חושב: "למה בעצם אני עושה את זה?" זו לא מחשבה מודעת ומתוחכמת - זה קורה מעצמו. מה שאתה כותב כל הזמן "אני לא אפריע בשיעור" באמת מתכוון: "אני לא אתפס שאני מפריע. אעשה את זה בצורה מתוחכמת יותר."

בקהילה מסוימת ניהל יהודי, מתוך רצון טוב ולעילוי נשמת אביו, "חברת תהילים" לבנים - הילדים באים בשבת לומר תהילים, ומקבלים משכורת: קרמבו, תמונה של רבי, ולעיתים הגרלה. אותו יהודי סיפר לי פעם על תלמיד מצטיין שהפסיק להגיע, שבת אחר שבת. כשניגש לשאול מדוע, ענה הילד: "זה לא משתלם."

מה זה לא משתלם? "הייתי בשבת בבני ברק," סיפר הילד. "שם אומרים כל שבת רק שלוש רבעי שעה, ומקבלים גם קרמבו וגם תמונה של רבי. אצלנו אומרים שעה שלמה, ומקבלים רק קרמבו - והגרלה רק פעם בשלושה חודשים, אצלם כל חודש. זה לא משתלם."

"ומה עם המצווה שיש בזה?" שאל אותו יהודי. "כן, אבל זה קשה להגיד תהילים הרבה זמן," ענה הילד. אמרתי לאותו יהודי, שביקש עצה: "אני חושב שכל הילדים בכיתה ובחברת התהילים שלך, כל מה שהם הולכים - זה רק מפני שהם עדיין לא גילו שזה 'לא משתלם'. כשגם הם יגלו, גם הם לא ילכו." הוא נחרד, ורצה לוודא בעצמו: ביקש מכל ילד לכתוב מכתב אנונימי לאותו תלמיד, מנסה לשכנע אותו לחזור - וכל ילד יכתוב מדוע הוא באמת בא. הובטח פרס למי שישכנע.

מתוך עשרים ומשהו תלמידים, מלבד שלושה-ארבעה, אף אחד לא הזכיר כלל שיש מצווה - וגם אלה שהזכירו, זה היה בסוף הרשימה, כמעט כתחושה של בושה. כל שאר הנימוקים: קרמבו, תמונה, הגרלה, ואחד אף כתב שבזכות זה שהוא הולך לתהילים, הוא פטור מלהוריד כלים מהשולחן.

אותו יהודי ביקש שנעשה את אותו ניסוי גם בחברת התהילים של הבנות, בניהול הרבנית. שם הייתה תוצאה שונה לחלוטין: כמעט אף אחת מהבנות לא הזכירה כלל שנותנים פרסים. כל הבנות כתבו נימוק דומה: "אנחנו יותר טובות אחרי שאנחנו אומרות תהילים" - וגם "זה עוזר לכלל ישראל", "לילדים חולים", וכדומה.

מה הייתה השיטה השונה? בתו של המחבר הייתה בחברת התהילים הזו, וכששאל אותה איך זה מתנהל, סיפרה: הרבנית הייתה תמיד פותחת בסיפור - על ילד שהיה חולה מאוד, ואיך אמרו תהילים והוא הבריא. סיפורים על גדולים שהיו אומרים תהילים. "אנחנו אומרות תהילים כמוהם," הייתה אומרת. ובסוף כל פעולה הייתה אומרת לבנות: "עכשיו תצאו מכאן בראש מורם וזקוף - כי כל אחת מכן קצת יותר טובה ממה שהייתה קודם." את הפרס עצמו לא הייתה מחלקת בטקס - הייתה נותנת את השקית לאחת הילדות הגדולות, בחיוך, כמעט כאילו זה עניין שולי.

לפני יותר ממאתיים שנה היה בפולין מקצוע של "אילוף דובים" - בעיקר בקרב הצוענים. היו לוקחים דוב גדול קשור בשלשלאות, מביאים אותו לשוק העיירה, משמיעים מנגינה בחליל, והדוב "רוקד". אחר כך היו האנשים זורקים כמה פרוטות. איך הגיעו לתוצאה הזו - להפנים אצל הדוב אהבת מוזיקה?

האמת האכזרית היא שהדובים לא רקדו - הם קפצו מכאב. היו תופסים אותם כשהם גורים, סוגרים אותם במכלאה שרצפתה גחלים לוחשות, והדובים היו מקפצים מכאב טפות רגליהם. תוך כדי כך היו משמיעים תמיד את אותה מנגינה בחליל, עשרות פעמים. בסוף נקשר בנפש הדוב קשר מדומה בין המנגינה לכאב. אין קשר אמיתי, אין קשר של סיבה ותוצאה בין החליל לכאב - אבל חוק הוא בנפש הבהמית: כשלוקחים שתי תופעות שאין ביניהן קשר פנימי, ומצמידים אותן בקביעות - הן נתפסות כתלויות זו בזו. בשפה המודרנית קוראים לזה "התניה" (Conditioning).

החפץ חיים שאל את השאלה הזאת בעצמו, בנוסח שסיפרו תלמידיו ברוסיה: הקוזקים היו שומרי ראש הצאר ברוסיה הישנה - סמל לזריזות, מהירות, חריצות, ומסירות שאין דוגמתה. שירתו בצבא הצאר עשרים וחמש שנה, מגיל חמש עשרה עד גיל ארבעים, ואז יצאו לפנסיה ממשלתית.

היינו מצפים שאחרי עשרים וחמש שנה של יעילות, זריזות וחריצות, אנשים כאלה יפתחו בגיל ארבעים "קריירה שנייה" מוצלחת. אבל למרבה הפלא, אותה רוסיה שבה רצו לתאר מישהו מהיר וזריז ואמרו "קוזק", השתמשה בביטוי "קוזק משוחרר" כדי לתאר אדם מסורבל, שמן, גוש בשר שוכב על התנור, בקושי גורר את עצמותיו לאוכל, ומתפגר מהר.

שאל החפץ חיים: איפה עשרים וחמש שנות ריצה? הרי "אדם נפעל כפי פעולותיו"! ותשובתו הגאונית: הם לא רצו עשרים וחמש שנה - הם רצו אל התנור. הפשט: אם אני מכריח ילד ללכת, והילד לא אוהב ללכת אבל אני מכריח אותו - התוצאות הגופניות חייבות לקרות: השרירים יתפתחו, הריאות יתרחבו. אבל נפש האדם היא בת חורין, והקדוש ברוך הוא לא נתן לשום כוח בעולם להשתלט עליה - אפילו לא למחנך הכי מסור.

אם אני מכריח אותו ללכת, ולא מצליח לגרום לו שהוא גם ירצה ללכת - ככל שהוא ילך יותר, כך תישנא עליו ההליכה יותר, גרוע ממה שהתחיל. המכתב מאליהו (הרב דסלר) מדמה זאת לקפיץ לחוץ: אתה לוחץ, לוחץ, לוחץ - וברגע שתשחרר את הלחץ, הוא יעוף לצד השני, הרבה יותר רחוק ממה שהיה לפני שלחצת בו.

הייתי בחור צעיר, בחתונה. אני קצת איסטניס ולא אוהב לאכול בחתונות - הייתי מעדיף להסתכל על אנשים אוכלים, לבחון את סגנון האכילה של כל אחד. פתאום ראיתי במזרח, יושב יהודי מכובד וידוע, מסתכל לכיוון הפתח, קם במרץ נעורים בזריזות שלא תתואר, רץ בשקט מאחורי המלצרים, חטף מנת גלידה שנייה, ו"לא נודע כי בא אל קרבו".

הזדעזעתי - ממש נעלבתי בגללו, למרות שבתמימותי ניסיתי לדון אותו לכף זכות (אולי מחלת סוכר?). לא יכולתי להישאר, קמתי ועזבתי את החתונה. הגעתי לישיבה, שאל אותי ראש הישיבה מדוע חזרתי. סיפרתי לו. "למה נסערת כל כך?" שאל.

"תדע לך," אמר לי, "שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד מאיתנו אלפי הזדמנויות, מרומם אותנו ברוב רחמיו, ואנחנו ברוב טיפשותנו לא תופסים אותן. כל אחד מאיתנו מתנהג מעבר לרמה האמיתית שלו, לפעמים בגלל שלא נעים לנו מאחרים, בגלל חברה, בגלל מעמד. זו מתנה מהקדוש ברוך הוא - השאלה מה עושים איתה. אותו יהודי קיבל תפקיד לשבת במזרח, וכשמחלקים גלידה הוא מבין שלא מתאים שהוא, במעמדו, יאכל שנייה. אז מה הוא אומר לעצמו?"

"הוא יכול היה לומר: ברוך השם, זיכה אותי הקדוש ברוך הוא ללמוד להתגבר על התאוות - מה יצא לי בעוד כמה דקות משמחה חולפת? אני אשאר עם ההתגברות עצמה, זה מה שנשאר. אבל במקום זה, הוא אמר לעצמו: 'חבל, לא יכולתי לקחת, אבל זה כל כך טעים...' וחשב על זה חצי שעה, ובסוף הלך הביתה ולקח לעצמו מנה גדולה לנחם את עצמו. יצא שלא רק שלא למד להתגבר על התאווה - המציאות הזו קלקלה אותו, בדיוק כמו שלחץ את הקפיץ. הוא מגיע לגיל שבעים, כשהחושים כבר רדומים, פחות אנשים רואים מה הוא עושה, והכוחות שלו חלושים - ואז הוא מתחיל לרוץ אחרי גלידה כמו ילד קטן."

זה סוד "אדם נפעל כפי פעולותיו" - צריך לדעת אותו גם לגבי עצמנו: כל פעם שאתה נמנע ממשהו, ומרגיש שזה בונה אותך, אתה באמת נבנה מזה. אבל אם אתה יושב ומתמרמר על מה שוויתרת - עשית את ההפך.

הגיע לפני פסיכיאטר מומחה מקרה של ילד: כל פעם שהיה פותח גמרא, היה מתחיל להקיא. אביו רצה מאוד לקדם אותו בלימוד, שכר לו אברך ללמד אותו - ולא הועיל. הוכחנו לאבא תוך שתי דקות מה קורה, אך האב לא היה מוכן לקבל זאת. לקחנו את כל אותה גמרא שהיה לומד ממנה, הדפסנו אותה מחדש בצורה אחרת של הדף, בפורמט שונה לגמרי (בסופו של דבר היה זה עמוד משנה, לא גמרא, בעימוד גדול ושונה) - והילד למד בתענוג. הצורה הישנה נקבעה במוחו ובליבו בסלידה עמוקה, עד שלא היה מסוגל בה.

מדובר במקרה קיצוני, ואני מביא אותו כדי להסביר את הרעיון, לא כי הוא מייצג את המקרה הממוצע. אבל אם נבדוק את עצמנו בבית, ורוב מה שיש לנו עם הילדים זה "אתה לא בסדר, אתה לא בסדר, אתה לא בסדר" - מה אנחנו עושים בזה? אנחנו מתעסקים שנים עם "בני ציון היקרים המסולאים בפז", ופתאום הם נהפכים, חלילה, ל"נבלי חרס". וכל מה שמספרים על "ילדים בעייתיים ומופרעים" - זה בדרך כלל שקר. אלה נשמות טהורות שאנחנו צריכים להוציא מהם את הטוב, לא להכניס בהם עוד.

סיפר לי אחד: היה בצבא, ובושה וחרפה תקפו אותו - חייל חילוני אחד, לא בדיוק חילוני, אלא "מסורתי" איכשהו, רצה לומר קדיש על אמו. עשרה חיילים דתיים היו מתפללים במקום קטן בצבא, "צריף" שקראו לו "בית כנסת". החייל בא בבקשה נרגשת ובדמעות: "אימא שלי, אהבתי אותה, תנו לי להגיד קדיש." אך הוא בעצמו לא היה מסוגל להיכנס לבית הכנסת.

"אני לא מסוגל," אמר, "אני מריח את ריח הסידורים ומקבל בחילה." הסברתי לו שאם יש עשרה בפנים ואחד בחוץ, בדיוק מול הדלת, הוא מצטרף למניין - ובכך נפתרה הבעיה המעשית. אך למה בכלל הגיע למצב כזה של תיעוב פיזי ממש?

אביו, איש שהיה חלק מחוג של הורים שנפגעו קשות, סיפר לי אחר כך בעצמו, בכאב: "כשאתה אומר את הביטוי 'הרע של אנשים', אתה צוחק - אבל אצלי זה ודאי, כי כולם יודעים שהכי הרבה השקעתי בחיים שלי בתפילה של הבן שלי. והדבר הראשון שהוא עשה כשגדל - זה לברוח מתפילה."

איך "השקיע" בתפילת בנו? כל פעם שהילד חלם באמצע התפילה, האב היה מושך לו באוזן. כל פעם שהילד לא הסתכל בסידור, היה לוחץ אותו. הוא השקיע - בהרחקת הבן מהתפילה. הבן עצמו סיפר, שנים אחר כך: "התפילה שלי לא התקבלה. אבא שלי גרם לי שכל החיים שלי הייתה לי כוונה אחת בתפילה - גם כשאמרתי אותה: מתי אני משתחרר מבית הכנסת." מה עשה לו האב בזה? הוא לא חינך אותו לתפילה - הוא הפעיל אותו לתפילה.

סיפרתי בשיעור אחר על פגישה עם צעיר בקיבוץ עין שמר, שהופעתו החיצונית הייתה קיצונית - אך שגילה בקיאות מפתיעה במושג "תפילה", וטען דווקא בגלל שהוא יודע להעריך תפילה, הוא לא מתפלל. לאחר שיחה ארוכה שבה הצלחתי לערער מעט את הביטחון שלו, ולאחר חודשים של קשר טלפוני, סיפר לי את סיפורו: הוא היה תלמיד מצטיין - בחדר, בישיבה קטנה, בישיבה גדולה. חבר טוב שלו התחרה איתו, וביחד הגיעו למסקנה שאין טעם בתחרות, כי "שנינו קילומטרים לפני כולם ממילא".

אבל תוך כדי אותה שיחת "הסכם שלום" ביניהם, התברר שהאמת שונה: "הייתי צמא למילה טובה," סיפר. "רציתי שפעם אבא שלי יחייך אליי, שירגיש שהוא חבר שכיף לי איתו. לא קיבלתי את זה - כי אם למדתי חמש משניות, אפשר ללמוד שש. אם למדתי שש - אפשר שבע. לא תפסתי שנכנסתי למסלול של גיהינום שאין ממנו מוצא. זה מה שהורים מבקרים עושים: כשאתה מעודד מישהו, אתה גורם לו ליהנות ממה שהוא עושה - ואז הוא רוצה לעשות עוד, כי הוא לא מפחד לעשות עוד: גם אם לא יצליח, יש לו לאן לחזור. אבל כשאתה מבקר אותו כל הזמן - אף בן אדם בעולם לא באמת מתקדם מביקורת. אם נדמה שהוא מתקדם, הוא בסך הכול בורח."

חברו הגדיר את זה בתמונה חדה: "היינו כמו כלבים רעבים שמושכים להם נקניק קשור בחבל - מתקרבים, מושכים אותו הלאה. חשבנו שהטעות שלנו הייתה שלא רצנו מהר מספיק. פתאום תפסנו: לא מושכים לנו נקניק - קשרו לנו מקל על הגב, מעל הראש, והנקניק תלוי שם. כמה שתקפוץ, הנקניק קופץ איתך. מה שאתה עושה, לעולם לא מספיק."

אחרי חודשים ארוכים של שיחות, ואחרי שסיפר לי על משבר בריאותי חמור בעיניו (מרוב לימוד לילי מוגזם) שהוביל אותו, בעצת גדול בישראל, ללמוד דווקא את נושא ה"חינוך" עצמו - הגיע הרגע שבו אמר לי, בכנות מוחלטת: "בשכל אתה משכנע אותי - אבל אני מרגיש שאתה לא צודק." זו הייתה התשובה שהכרתי מראש. כי כששוטפים לאדם את המוח עשרים שנה, שכל מצווה מתחברת אצלו לביקורת - זהו קשר אסוציאטיבי, ממש כמו הדוב והמנגינה. אפשר לשכנע את השכל. הלב לא זז.

מה שהתברר לבסוף, אחרי שנים ארוכות של קשר וטיפול: "הדבר היחיד שעשו במשפחה נפלאה, הדבר היחיד שעשו בבית - זה כל הזמן ביקורת." לא חוסר ידע, לא כפירה אינטלקטואלית. ביקורת בלבד. וזה שכנע אותו, מבחינה נפשית, ששייך למחלקה שאינה יכולה לאהוב את השם.