בניית תדמית עצמית וחשיבותה

לפני שנים ניגש אליי נער אינטליגנטי ומוצלח, שגילה לי סוד שהוא טומן בלבו כבר שנים: יש לו פחד מחלומות שמתגשמים. שאלתי מאיזה חלומות בדיוק. "חלומות שקורים באמת," ענה. באותו רגע ידו הייתה חבושה בגבס - רוב חלומותיו קשורים לנפילה, והוא באמת נפל ושבר את היד.

אמרתי לו שאין לי תשובה מוכנה לבעיה כזו, אבל הצעתי עסקה: הוא יתחייב לספר לי כל חלום שהוא חולם, לפני שהוא מתגשם, ואחר כך אטפל במימוש שלו. הייתי בטוח, כמו כל מי שמחייך כאן, שאחרי שיספר לי, שום דבר לא יקרה. שלושה ימים אחר כך הוא בא: חלם שוב שהוא ייפול, הפעם במדרגות בירידה לפנימייה. חייכתי, אמרתי לו שיהיה בסדר. אחרי שלושה ימים הוא נפל, נפילה רצינית, ושבר את האף.

חיפשתי במקורות, עד שמצאתי, לתחושתי, את הפתרון - בספר "מכתב מאליהו". אמרתי לנער שגיליתי את הסוד, אבל אם אגלה לו את הפתרון עכשיו, לא אוכל להוכיח שהוא נכון; ואם אגלה לו רק אחרי שיקרה - הוא יגיד שאני "חכם לאחר מעשה". הצעתי לכתוב את הפתרון היום, ולנעול אותו כך שהוא יידע שנכתב מראש, אבל לא יקרא אותו עד שיקרה מה שיקרה. הנער עצמו הציע פתרון: כספת נעולה בחדרו, במשרדי - כך לא הוא ולא אני יכולים לגעת בפתק.

נהגתי אז לבקר מדי לילה בפנימייה. בסביבות חצות ראיתי אותו לא ישן בשקט. ניגשתי, אמרתי לו: "זה סתם חלום, אין לך מה לדאוג." הוא נבהל: "אתה יודע שהחלומות שלי מתגשמים?" - שכן הספיק להתעורר בינתיים בלי ששמתי לב, ו"דיווחתי" לו על חלום שהוא לא סיפר לי במפורש. עבר יותר משבוע, והוא נפל - הפעם בבית מדרש, לא במדרגות. בא אליי מוטרד, אבל גם עם אווירת ניצחון: "אתה רואה?"

אמרתי לו: "עכשיו הגיע העת לפתוח את הפתק." הוא הוציא אותו מהכספת ופתח. כתוב היה: "אני אגרום לך לחשוב שחלמת שתיפול בבית המדרש, למרות שלא חלמת - ואז תיפול."

שאלתי פעם ראש ישיבה, בחבורה של אפיית מצות, על קירצוף הפח שעליו מרדדים את המצות - כמה צריך לקרצף? "עד שזה יהיה שקוף," ענה. "כמה זה?" שאלתי שוב. "או עד שיצא ספק מליבו," ענה, "או עד שיצא ליבו מהספק." זו התשובה. אפשר להשקיע באותה פעולה בדיוק מאמצים פיזיים נוראיים, ואפשר לעשות אותה בקלות, בהנאה ובחיוך - והתוצאה זהה, לא פחות נקייה.

אפשר להחזיק את היד קפוצה בכוח נורא, ואפשר להחזיק אותה קפוצה בקלות - ברוב המקרים איננו שולטים בזה ברצון בשעת המעשה, אלא רק בתדמית שיצרנו מראש. מי שמדמיינת מראש שהבית לפני ליל הסדר יילך בקושי ובכבדות - זה מה שיהיה, כי זו התמונה העצמית. מי שמדמיינת איך הבית מבריק ומצוחצח ואיך זה הולך לה בקלות - זה גם מה שיהיה, קל יותר.

הגיע אלינו מקרה טרגי במיוחד - ילד שאביו רצח אדם לנגד עיניו, כשהיה בן שש. במשך שנים הוא נזרק ממשפחה אומנת אחת לשנייה, וממוסד אחד לשני, עד שהגיע אלינו בגיל שתים עשרה. העובדת הסוציאלית שטיפלה בו ביקשה שנחזיק אותו "בשמירה" שבועיים, כי היא נאלצה לצאת לחוץ לארץ. הוא לא היה שייך למגזר הנוער שאנחנו קולטים בדרך כלל, ולא הייתה שום דרך לתקשר איתו - "אין קומוניקציה, אין מה לדבר איתו." רציתי להתווכח, אך הבנתי שאין ברירה, ובינתיים העובדת נעלמה מהשטח.

הוא נכנס למשרד צמוד לקיר, מסתכל עליי בפחד, בלי לדבר, כל הזמן בודק שהדלת פתוחה. כשקמתי מהכיסא, הוא נמלט החוצה. הוא נשאר אצלנו יום, יומיים, שלושה - ומהר מאוד מצא לעצמו "שגרה": נכנס לכיתה הראשונה שנקרתה בדרכו, ישב על הכיסא הכי קרוב ליציאה, בלי לשאול איש. בחדר אוכל תפס את המקום הכי קרוב לדלת. תמיד גרר את עצמו מאחורי הקבוצה, כמו כלבלב עזוב.

הפתרון המקצועי - מקום מתאים בעוד חודש-חודשיים - לא היה זמין. הצוות התלבט: יש שאמרו שאי אפשר להחזיק אותו, שהוא יגרום לדיכאון בקרב הצוות. אחד הציע: "בואו ננסה לעזור לו, ולפחות נהיה עסוקים בחיובי, לא בשלילי." וכך התחיל הסיפור.

המשימה הראשונה הייתה ליצור איתו איזושהי תקשורת - הוא לא היה מנענע בראש אפילו "כן" ו"לא". מהתיק ידענו שאחרי האסון דיבר עוד שבועיים, ואז נקלע לגמגום קשה מאוד וחדל לדבר.

שמתי לב, דרך חלונות נמוכים בכיתה שהשתקפו לי את הכיתה מאחור בזמן שכתבתי על הלוח, שהוא עוקב אחריי בעיניים - כשהייתי פונה אליו, הוא היה מוריד את הראש ומעמיד פני אדישות. הבנתי שהוא כן מתעניין, פשוט לא רוצה - או לא מסוגל - להראות זאת.

החלטתי, יחד עם הצוות, על תרגיל: כל פעם שנהיה משוכנעים במאה אחוז שאנחנו יודעים מה הוא רוצה להגיד - נעמיד פנים שהוא אמר את זה, ונסביר את זה במילים, גם אם כל מה שעשה היה נהמה. למשל, כשהמחנך שאל את כל הכיתה, אחד-אחד, אם מעדיפים ללמוד או ללכת לבריכה, וכשהגיע אליו, הוא נהם משהו - "אתה מעדיף ללכת לבריכה, בסדר." שטפנו לו כך את המוח שבועיים: אנחנו מבינים אותו, אנחנו יודעים מה הוא רוצה.

אחר כך ניסיתי לגרום לו לפנות אלינו. גיליתי שהוא אוהב מאוד סוג מסוים של מעדן חלבי שהיה מחולק בפנימייה. כל אחד קיבל את המנה שלו מונחת לפני צלחתו. פעם אחת נכנסתי לחדר האוכל לפניו, לקחתי את המנה שלו והנחתי אותה אצלי, בקצה השולחן שלי, הקרוב ביותר לשולחנו. הוא נכנס אחרון, ראה שאין לו את המעדן במקומו, בדק, ולבסוף ראה אותו אצלי. התקרב, חזר, התקרב, חזר - ולבסוף ויתר ונשאר במקומו.

לא ויתרתי. עשיתי את זה שוב, ושוב. בפעם השלישית הוא הצביע. "אתה רוצה את המעדן, נכון? תעשה ככה," הראיתי לו תנועה. הוא עשה אותה - נתתי לו, אפילו שניים, כפיצוי על הפעם הקודמת. וכך, יום-יום, בכל דבר ששאלנו ובררנו, "הבנו" את התשובה שלו - עד שהתחיל לעשות תנועות ברורות של כן ולא.

לפני חופשת פסח קראתי, כמנהג המוסד, לכל תלמיד אחד-אחד למשרד, לשאול אם הוא רוצה להמשיך בפנימייה אחרי החופש או ללכת הביתה - שאלה שרוב התלמידים ידעו שהיא בעיקר טקסית, כי לרובם לא היה לאן ללכת. כשהגיע תורו, ידעתי שהוא כבר שומע מבחוץ ומבין על מה מדובר.

ישבתי מתעסק בניירות, שקוע לכאורה, ושאלתי בלי להרים עיניים: "אתה רוצה ללכת או להישאר?" הוא עשה תנועה. "בסדר, אתה יכול ללכת," אמרתי, בלי להרים את הראש. הוא עשה את התנועה שוב, יותר חזק. "בסדר, אתה יכול ללכת, שלום," אמרתי, נשאר שקוע בניירות בכוונה, לא מרים את העיניים.

הוא נעמד בשקט, מחכה - ואני החזקתי את עצמי לא להרים את הראש. "בסדר, למה אתה מחכה?" שאלתי, "אני מצטער, אני קצת לחוץ עכשיו, יש לי עוד תלמידים לראיין, אתה רוצה להיפרד? ניפרד אחר כך, זה לא דחוף." הוא נהם שוב, חזק יותר. המשכתי, בלי להרים ראש: "בסדר, הבנתי שאתה רוצה ללכת." ואז הוא ממש התחיל לרעוד.

חשבתי שעברתי את הגבול. ואז, פתאום, בעזרת השם - הוא צרח. לא נהם, צרח. ואז נעמד ופרץ בבכי, נהרות דמעות. באותו רגע הבנתי: הוא לא יודע שהוא יכול לדבר. חשבתי כל הזמן שהוא יודע ופשוט לא רוצה - אבל הוא לא ידע שהוא מסוגל.

אחרי שנרגע, אמרתי לו: "אני רוצה לגלות לך שהכנתי הקלטה מראש של השיחה הזאת. יש כאן הקלטה - אני רוצה שתשמע בטייפ שאמרת 'לא נכון'. עכשיו יש לך שלושה משפטים החשובים ביותר בחיים: אתה יכול להגיד 'לא', אתה יכול להגיד 'נכון', ואתה יכול להגיד גם 'לא נכון' - כי אם אמרת 'לא נכון', אתה גם יכול להגיד רק 'נכון'." ביקשתי מאחד העובדים שהקליט קודם רק את הקטע של הדיבורים שלו, בלי ה"התעללות" שלי בשיחה - הקליטו את הקטע הקצר חמש עשרה-עשרים פעם ברצף.

"לפני שאתה הולך לישון," אמרתי לו, "תקשיב, ותשמע איך אתה דיברת." ירדתי לפנימייה באותו ערב, בסביבות עשר - הוא עדיין עם הטייפ. ירדתי שוב לפני שהלכתי הביתה, בשעה שתים עשרה וחצי - עדיין עם הטייפ. יצאתי בבוקר, לפני התפילה, לתת שיעור במושב סמוך, בחמש וחצי - הוא עוד היה עם הטייפ. הוא הלך עם הטייפ הזה צמוד, הלוך וחזור, כל הלילה, שומע את הקול שלו אומר "נכון" שוב ושוב.

הוא היה אחד המורים הגדולים שלי בחיים. מה שהוא לימד אותי הוא איך פותרים בעיה של תדמית עצמית, של פסימיות מול אופטימיות. הוא שטף לעצמו את המוח, שעות על גבי שעות, שהוא מסוגל להגיד "לא נכון" - משפט שאפשר להסתכל עליו גם כעל כישלון קטן, אבל הוא התמקד רק בהצלחה שבו. הוא היה שוכב ומדמיין את עצמו מדבר לפני כיתה, שנים לפני שנהיה מורה - זה היה הסמל שלו. יום אחרי יום דימיין, ובחסדי השם בנה לעצמו תדמית חיובית, ולפיה ראה את החיים.

ביקרתי אותו כעבור שנים באשקלון: הוא מורה בחינוך עצמאי, נשוי, אב לילדה. מגמגם עדיין, אך גמגום קל בלבד. גר בדירת שני חדרים צנועה - ומרוצה, שמח בחלקו, ומצפה בשמחה לחוק המשכנתאות החדש שיאפשר לו לקנות את דירתו.

נער שכבר היה ברחוב היה, לדבריו, מומחה גדול לשקר - אילו היה מרוויח מזה כסף, היה עשיר גדול. גם אנשי מקצוע מנוסים התקשו לתפוס אותו. פעם, כשעמד לפניו כבד ומרוד מכך, שאלתי איך הגיע למקצועיות כזו. "אבא שלי הפך אותי למקצוען," ענה. "אבא שלי אמר לי שהוא סולח לי על כל דבר בעולם, חוץ משקר. כל פעם שהייתי באיזו אשמה, הוא אמר לי: 'תגיד את האמת. אם תשקר...' והייתי נכנס ללחץ כזה, שעם הזמן למדתי להמציא שקרים שאפילו הוא לא יתפוס."

נתתי פעם למדריך צעיר את מפתח המשרד. "תשים לב שהרוח לא תעיף ניירות, יש שם מסמכים חשובים," אמרתי. "אתה לא חושב שאני אתעסק בניירות?" שאל בחשד. "לא," אמרתי, "יש לי אמון בך." "אתה יכול להתאכזב," אמר. "אתה לא תאכזב אותי," אמרתי. "למה אתה חושב כך?" שאל. "כי יש לי אמון בך. ואם כן אתאכזב - אתה תסבול הרבה יותר ממני, כי תסתכל על עצמך במראה ותגיד לעצמך: אני לא גבר."

קרה לי גם עם אותו נער עצמו, שביקשתי ממנו להביא לי כסף מהכספת של הישיבה - סכום לא גדול, כמה מאות שקלים. הוא לקח את המפתח, נכנס, ואז חזר: "אני לא יכול לעמוד בניסיון הזה - לא רוצה לפתוח את הכספת." לא היה שווה לו לשקר, ולא היה שווה לו לגנוב, בשביל לאבד את האמון שניתן בו.

רוב ההורים מתייחסים באופן אוטומטי: "ילד = חשוד כשקרן". המשוואה צריכה להיות הפוכה: באופן אוטומטי, "ילד = דובר אמת" - אלה הציפיות שלי ממנו, כך אני מתייחס אליו, וכך הוא מתנהג. הכלי המרכזי, היסודי, לגדל דוברי אמת ולגרום להם להתחיל להאמין שהם דוברי אמת, הוא להתייחס אליהם באמון - לא בחשדנות מתמדת, לא לצוד אותם בכל הזדמנות, לא להכשיל אותם בניסיונות מיותרים.

אספר סיפור אישי מילדותי, שאני זוכר עד היום בלי לדעת בדיוק להסביר למה הוא כה חרוט בי. הלכתי עם אחי, כפי שנהגנו לעשות מדי שנה אחרי תשעה באב, מהשכונה שגדלנו בה - מרחק לא קטן, עשרה-שנים עשר קילומטרים - עד הכותל המערבי, ואחר כך, כי כבר לא יכולנו ללכת בחזרה, לבית קרוב משפחה בשכונת גאולה בירושלים. שם היה אפשר לשבת, לקבל כסף לנסיעה, ולחזור הביתה באוטובוס.

הרבנית שם, זכרה לברכה, תמיד קיבלה אותנו יפה, ושני דברים ממנה השפיעו עליי הרבה בחיי. ראשית - היחס, הכבוד, ההערכה, המבט שלה: היא התייחסה אליי כמו למבוגר, אף שהקשר בינינו היה רחוק יחסית.

פעם אחת, לא זוכר בדיוק את הרקע, נכשלתי במשהו - הייתי אז בכיתה ח', לפני בר מצווה - ולא אמרתי את האמת. שיקרתי לה. היא, ככל הנראה, הבינה שאני משקר, אבל דיברה אליי בנעימות, בלי להעיר דבר במפורש. אחר כך, כשישבנו לבד, אחי ואני, היא דיברה קצת על האמת - בלי רמיזות, בלי עקיצות, בלי מבטים מהצד. פשוט דיברה איתי על ערך האמת.

הרגשתי לא נעים, התבשלתי בפנים, עד שלא יכולתי יותר לעמוד בזה. אמרתי לה: "זה לא נכון, מה שאמרתי." חשבתי שאני "קובר את עצמי באדמה" - ציפיתי לתגובה קשה. אבל אני זוכר עד היום את המבט שלה, את החיוך שלה, את ההערכה שלה - על כך שהודיתי על האמת. יכול להיות שמישהו אחר, במקומי, היה מתחיל לפחד ש"כדאי לשקר" בשביל לקבל אחר כך את המחמאות האלה על ההודאה באמת - אבל אצלי, זו תמונה שנקבעה לחיים, ואני משוכנע שהיא עמוקה מאוד.