בשיעור הקודם דובר על חינוך לבחירה — אך המטרה מאחורי אותו נושא הייתה תמיד להגיע לכאן: לחינוך להנאה רוחנית. המסקנה המרכזית שעלתה שם: כדי לחנך ילד לבחירה נכונה, צריך שיבין שהבחירה האמיתית שלו היא בין שני עולמות. מצד אחד, עולם של הנאה גשמית וחומרית — מפתה מאוד, מושכת מאוד, בולטת מאוד, אבל קצרת מועד, מאכזבת, מתסכלת, ולא נשאר ממנה כלום בסוף. ומצד שני, הנאה של עולם רוחני — שאמנם לוקח זמן עד שחשים בה, ודורשת התאפקות והשקעה — אבל אפילו משיקולים צרים של הנאה גרידא, היא משתלמת הרבה יותר.
רבי צדוק הכהן מלובלין מביא דוגמה מאלפת: הקדוש ברוך הוא הראה לנו שאפילו בתוך העולם הגשמי-חומרי עצמו, ככל שהנאה מסוימת מעודנת יותר, קרובה יותר לעולם הרוחני — כך היא, מבחינה אובייקטיבית, הנאה "טובה" יותר. הוא מביא את דוגמת חוש המוזיקה. תארו לעצמכם שמישהו בא ומציע לכם: אפשר לפתח בכם היום אחת משתי יכולות. או שנפתח אצלכם חוש טעם משוכלל, כזה שבו כל אוכל שתאכלו יתגלה בכל שכבות הטעם שלו, ממש כמו שמתואר בגמרא במסכת חולין על מי שמזהה בדיוק כמות המלח והתבלינים במאכל — יש עמים שלמים שיושבים שעות על ארוחה אחת, בכל המסירות נפש. או, לחלופין, שנפתח אצלכם את הנאת המוזיקה.
כל בר-דעת, אומר רבי צדוק הכהן, יעדיף שיפתחו אצלו את ההנאה המוזיקלית — כי כמה זמן אפשר בכלל לאכול? ומה נשאר אחרי זה? מוזיקה, לעומת זאת, קרובה יותר לעולם הרוחני; אפשר לשמוע אותה שעות על גבי שעות, להתענג וליהנות כמעט בלי סוף. וגם אחרי ההאזנה, ההרגשה נשארת מרוממת — לא "זפט", לא בוז עצמי — בעוד שככל שהנאה חומרית יותר, האכזבה שאחריה גדולה יותר.
העיקרון: ככל שהנאה מסוימת קרובה יותר לעולם הרוחני, כך היא, גם במונחים טכניים גרידא של "כמה תענוג היא נותנת", עדיפה יותר. וזה עוד לפני שמדברים כלל על הנאה רוחנית אמיתית — הנאה של קרבת אלוקים, של סיפוק בהיותו עבד השם. זו כבר דרגה גבוהה בהרבה, אבל גם המדרגות ה"גשמיות" שבתוך התהליך, ככל שמעודנות יותר, כבר קרובות אליה.
ידוע היה על החתם סופר שאופן אכילתו היה קיצוני עד מאוד: לא היה נהנה מן האוכל כלל, אכל תמיד במהירות רבה, עד כדי כך שהסובבים אותו נכוו כמעט מרוב המהירות שבה שתה ואכל. בזקנותו סבל ייסורים גופניים רבים, כתוצאה מכך שבמובן מסוים הרס את מערכת עיכולו בגלל צורת האכילה הקיצונית הזו. פעם, כשבנו שהה בנופש למרגוע, כתב לו: "אבא, גם אני רוצה לקבל על עצמי קצת ממה שנראה לנו כסיגופים, כפי שנהגו הקדמונים."
תשובתו הייתה יסודית ופשוטה עד מאוד: "אם העניין שלך הוא שאתה כל כך ספוג בהנאה מעבודת השם, כל כך רועד משמחה, שאתה חושש שהנאות גשמיות יסיחו את דעתך מההנאה הרוחנית האמיתית — אז יש טעם וזכות בהתאפקות הזו. אבל אם זה סתם סיגוף לשם סיגוף, בלי אותה הרגשה עמוקה מקדימה — אין בזה שום תועלת, ואדרבה, זה רק מזיק לעבודת השם."
יש כאן שאלת יסוד שנשאלת פעמים רבות: הנאה חומרית — האם היא טובה או רעה? התשובה מבוססת על עיקרון בסיסי: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא הוא טוב. הקדוש ברוך הוא לא ברא את האדם רע — "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", אך זה לא אומר שהאדם עצמו רע. וכך גם ההנאה החומרית: הזוהר הקדוש מלמד עיקרון ידוע — שגם ההנאה החומרית שאדם מרגיש ממאכלים, ההנאה עצמה, מקורה בחלק הרוחני שמהווה את אותו דבר. כלומר, גם התחושה הפיזית של תענוג באכילה שורשה קדוש.
התפקיד העיקרי של עובד השם אינו לברוח מן החומריות ולהתרחק ממנה, אלא לקחת אותה ולהעלות אותה לעבודת השם — לקדש אותה. אדם שמברך כדין, אוכל, ונהנה — ומודה לקדוש ברוך הוא על ההנאה, מרגיש שהקדוש ברוך הוא אכפת לו כל כך שאפילו הגוף שלו ירגיש טוב, ומשתמש בכוח שקיבל מכך לעבודת השם, או אפילו כדי לנוח ממתח — הוא מקדש את החומר. זו בדיוק המשמעות של הקורבנות, שכל תפקידם היה לקחת דברים גשמיים — בהמות, יין, סולת — ולהעלות אותם אל שורשם. הקדושה בעבודת השם אינה בהתרחקות ובהסתגפות, אלא בלקיחת הכול ובהעלאתו לשורשו.
מכאן היסוד הידוע "מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ": מי שעדיין לא זכה למדרגת "לשמה" משתמש בהנאות — לפעמים אפילו הנאות "זולות" — ומעלה אותן לעבודת השם. למשל: אדם היודע בכנות שהוא נהנה שמעריכים אותו, יכול להשתמש בתכונה הזו כדי להתמיד בלימוד תורה, מתוך תפילה שיזכה יום אחד ללמוד לשמה באמת, ובינתיים משתמש בתכונה הקיימת כדי להתקרב לזה. מי שמתעלם מתכונה כלשהי שיש בו, במקום לקדש אותה — משקר את עצמו, ועבודת השם שלו תהיה פגומה.
משל ידוע אומר: אי אפשר לבנות קומה שלישית בלי קומה שנייה. אי אפשר לדלג שלבים בעבודת השם — צריך לעבור את כל השלבים, אחד אחרי השני. אז מה עושה כל אחד מאיתנו, כשבמציאות הוא כבר "בקומה השלישית", כביכול, בלי שעבר את הקומה השנייה? יש שמשלים את עצמם ש"מן הסתם עברתי גם את הקומה השנייה, סתם אינני זוכר". ויש שמבינים שמשהו לא בסדר, שדילגו — ומרגישים שחסר להם, אבל "טוב להם" ככה, ונשארים שם. הסוד, הכואב אך המשחרר, הוא שהקומה השלישית שלהם היא בלוף. אין קומה שלישית בלי קומה שנייה. מי שלא עבר את השלב, בפשטות מרמה את עצמו — לא רק כי חסר לו חלק בעבודת השם, אלא כי המקום שבו הוא "נמצא" כביכול, אינו אמיתי כלל. זו הצגה.
וכשעוברים לדבר על חינוך ילדים, יש כאן נקודה קריטית: אין ילד, בשום גיל, שנמצא כבר במדרגת בחירה רוחנית אמיתית — במדרגת "לשמה". גם למי שיש ספק בכך, מוטב שיבדוק; אך ברור מעבר לכל ספק שאין בעולם ילד שנמצא כבר במדרגה של עבודת השם השייכת למבוגר בוגר. והשגיאה הנוראה שכה נפוצה: הורים מנסים להביא את הילדים שלהם ישירות למדרגה שבה, כביכול, ההורים עצמם נמצאים.
אבל יש כאן משהו נוסף שכדאי להודות בו בכנות: הורה שמנסה להביא ילד למדרגה שהוא עצמו נמצא בה, כנראה שגם הוא עצמו לא נמצא שם באמת — כי אילו היה נמצא שם באמת, היה יודע ברור שזה הולך קומה־קומה, שאין קפיצות. אז למה הוא בכל זאת מנסה להביא את הילד לשם? כי גם הוא עצמו, כנראה, עשה בזמנו "זינוקים" ולא באמת נמצא במדרגה שהוא חושב שהוא נמצא בה. וכפי שמלמד בעל מסילת ישרים, אי אפשר להדריך אחרים בדרך שלא הלכת בה בעצמך.
מבחינת מעשה החינוך, המסקנה ברורה: בשנים הראשונות, עיקר העבודה עם הילד היא בבניית הבסיס היציב — לא בקפיצה למדרגות של "לשמה". וגם מי שכבר זכה בעצמו למדרגה גבוהה, יודע שגם שם יש עליות ומורדות, ימי אהבה וימי שנאה, נפילות ועליות. מה שמחזיק אדם בטוח, שהוא "נטוע" ולא נעקר, הוא דווקא הבסיס היציב של "שלא לשמה" שנבנה בילדותו — ולכן זה בדיוק מה שצריך להשקיע בו אצל הילד.
הבסיס של החינוך להנאה רוחנית מתחיל בעצם בעידוד — הילד מרגיש שהוא טוב, שהוא אהוב לפני המקום, ומכאן מתחילה ההנאה הרוחנית. אבל יש כאן קושי מרכזי: אחת הבעיות הגדולות אצל ילדים היא שגם כשיש להם רגע של הנאה רוחנית אמיתית, הם לא תמיד קולטים, לא תופסים, את הקשר בין המעשה שעשו לבין הסיפוק שהם מרגישים. כשילד רואה שוקולד, הוא כבר יודע מראש שזה טעים — זה מגרה, וזו בעצם הצלחתו של היצר: להשאיר אותנו ברמה החומרית, שבה הקשר בין המעשה להנאה גלוי וברור מאליו. אבל כשילד עושה מעשה טוב — לרוב לא מתחשק לו לעשות אותו מלכתחילה, ואחרי שהוא עושה אותו, גם אם מרגיש טוב ואף מקבל מילה טובה, הוא לא בהכרח תופס את הקשר: "אני מרגיש טוב בגלל מה שעשיתי." כי הרוב הגדול של יומו של ילד היום כבר מלא בעידוד ובהרגשה טובה ממקורות אחרים, וקשה לו להבחין מה בדיוק גרם למה.
לכן, כשמדובר בילד שרוב יומו כבר "מרגיש טוב", חשוב מאוד לתפוס אותו בדיוק ברגע שהוא עושה מעשה טוב, ולעורר את תשומת ליבו ואת מודעותו — כדי שיוכל להבין בעצמו את הקשר בין המעשה הטוב לשמחה, לסיפוק, להרגשה. בלי המודעות הזו, אין לו "נשק" למלחמה מול היצר, כי הוא פשוט לא יודע שיש שם, בכלל, הנאה ממתינה לו.
בחור אחד הגיע לישיבה קטנה — ממשפחה טובה, מבית טוב, כישרוני באמת, אך כבר עבר בכל המקומות ה"קשים" שיכולים להיות בעולם החינוכי, כשהגיע לשם. כשנשאל מה הבעיה שלו, השיב פשוט: "אין לי שום טעם בלימוד." לא הייתה נראית סיבה טבעית לכך — ילד אינטליגנטי, כשרוני. התחילה מעקב שבועי אחריו, עד שנתפס יום אחד באמצע הסדר, מתווכח עם חברותא שלו — ומחייך קלות במהלך הוויכוח. נשאל: "למה אתה מחייך ככה?" הכחיש מיד, בבהלה: "אני לא מחייך." "אתה מחייך," נאמר לו. "סליחה, טעיתי, בן אדם טועה," השיב, ומתחמק.
שלושה ימים לאחר מכן, נתפס שוב מחייך. שוב הוכחש. התבקשו הרב שלו, המשגיח והמדריך — כל אחד מהם — לתפוס אותו בכל פעם שהוא נראה מחייך או מרוצה מעצמו. אחרי חודש שלם של תפיסות חוזרות ונשנות, התפרץ יום אחד בכעס: "איזה מין מקום זה? מה, אסור לחייך?" "לא," נענה, "חלילה, לא שאסור. אני פשוט מציע: אתה אמרת לי שאתה לא סובל ללמוד. אני יודע שבדרך כלל, כשאדם עושה משהו שהוא לא סובל, הפרצוף שלו חמוץ, קודר. אבל אני רואה אותך לומד — ואתה מחייך. אני פשוט לא מבין. תסביר לי."
הבחור חשב, ואז אמר: "האמת היא שברור שאני לא סובל ללמוד. אבל לפעמים, מתוך שאני שקוע בלימוד, אני לא שם לב שאני לומד — ואז אני מרגיש יותר טוב." לתשומת הלב הופנתה מסקנה מפתיעה: המסקנה שהוא הגיע אליה בעצמו הייתה שהוא צריך "לשקוע מהר בסוגיה, כדי לא לשים לב שהוא לומד" — כדי שיוכל להיות רגוע. אך רק כעבור חצי שנה תפס באמת מה קרה שם. מישהו, במשך שנים, הכניס לו לראש שהוא "לא אוהב ללמוד". איש לא ידע להצביע איך בדיוק זה נעשה — אולי דורכים, אולי צעקות, אולי חוסר סבלנות תמידי — אבל התוצאה הייתה שהילד גדל עם תפיסה קבועה ומוטעית לגמרי על עצמו, שהתעלמה לגמרי מן ההנאה האמיתית שהוא חש בלימוד, פשוט כי איש לא הצביע לו עליה.
הפרק הזה מדגים בעוצמה את היסוד של הפרק: לא מספיק שיש לילד רגע של הנאה רוחנית אמיתית. אם איש לא מפנה את תשומת ליבו אליה, אליה במפורש, היא עוברת בלי שהוא ילמד ממנה דבר. תפקיד ההורה, לפי זה, הוא בעצם תפקיד של "בלש": לחפש, לחקור, ולעיתים ממש "לתפוס" — לא כדי לתפוס את הילד לא בסדר, אלא כדי לתפוס אותו דווקא כן בסדר.
שאלה שכדאי לשאול את עצמנו: כשיושבים לשולחן שבת, האם הילדים, ולא רק ההורים, נהנים באמת מעונג שבת? יש הלכה שקובעת שאין להעניש בשבת, ומכאן שגם החינוך צריך להתחשב בכך שיש מצווה מיוחדת של "עונג שבת". בבתים רבים בעבר הקפידו שבשבת לא רבים כלל, גם אם הילדים לא אוהבים מאכל מסוים — כי המטרה היא הנאה מהאוכל, לא קרבות תזונה. קרבות כאלה, אם צריך לנהל אותם, שייכים לימות החול, לא לשבת. אך יחד עם זה, בשבת דווקא כן היו מכינים לכל ילד "קצת ממה שהוא אוהב" — לא עשרים תפריטים לרצות אותו, אלא תשומת לב אמיתית לטעמו.
גם צורת השולחן עצמו חשובה: שולחן שבת קצר, תוסס, שבו כל ילד מקבל הזדמנות קטנה להגיד "פשט" קצר וחד, ולא נאום ארוך — נחרט אצל הילדים כזיכרון חיובי, לא כעונש. שולחן שבת שמתמשך שעות ארוכות מדי, מלא בהטפות, עלול לגרום בדיוק להפך: ילדים שלא אוהבים בכלל את יום שישי ואת השבת. תופעה כזו, כשמישהו מספר עליה, ראויה להפתיע ולהדאיג ולא להישאר "טבעית" — כי שבת אמורה להיות החוויה הכי אהובה בשבוע, לא הכי מעיקה.
בהתאספות משפחתית משותפת בשבת, במקום צר, נמצא כיסא אחד שליד אחת הקצוות בלט תקע חשמל בשקע. מי שישב שם היה צריך להיזהר כל הזמן לא להזיז אותו בקימה או בישיבה. בעל הבית סיפר שזה כבר ארבע שבתות שיש ריב בין הילדים סביב אותו כיסא בדיוק — כל אחד רוצה לשבת דווקא שם, למרות ה"בעיה". "מה אני עושה עם זה?" שאל.
הוצע לו הסבר: איש חינוך רגיל היה פשוט מוציא את התקע ביום שישי, פותר את הבעיה הטכנית ומסיים. אבל היה כאן רעיון פשוט יותר: באותו שבת, לפני הקידוש, נאמר לילדים: "תראו, אני יושב כאן ברגע הזה, ואני חושב לעצמי — יש כאלה שיושבים כאן ועובדים את השם עוד יותר טוב ממני. איך אני יודע? תראו: מי שיושב במקום הזה נזהר כל הדרך שלא להזיז את החוט. כל דקה שהוא יושב כאן, הוא בעצם עסוק כל הזמן בזהירות ובמחשבה. חבל שאני לא הייתי צריך להיזהר ככה — הייתי רוצה לשבת שם." זה, ותו לא, פתר את הבעיה: כל הילדים רצו לשבת דווקא שם, מפני שהכיסא "המוגבל" הפך למקום של מעלה, ולא של חיסרון.
חשוב להבהיר: זה לא מתכון קבוע שאפשר להעתיק מילה במילה לכל בעיה — כל מקרה ומקרה דורש חשיבה משלו. אבל הכיוון עצמו ברור: לחפש דרך להראות לילד את הצד החיובי, המרומם, שבמה שנראה כמו טורח או הגבלה, במקום להתמקד בקושי הטכני בלבד.
שאלה כואבת שכל מי שעוסק בחינוך שואל את עצמו לא פעם: הרבה אנשים עומדים בניסיון מסוים פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית — ולפתע, ברביעית, נופלים. איך זה ייתכן? לכאורה ההיגיון אומר שככל שאדם עומד בניסיון יותר פעמים, כך הוא נעשה חזק יותר, "בעל ניסיון". הרמב"ם, במורה נבוכים, מגדיר את המילה "ניסיון" באופן שמאיר את הבעיה: "מְנַסֶּה" הוא מלשון "לְהָרִים עַל נֵס" — הניסיון אינו נועד "לבחון" את האדם במובן שהקדוש ברוך הוא "בודק" ומגלה משהו שלא ידע, אלא נועד להוציא כוח פנימי שכבר קיים באדם מהכוח אל הפועל, ובכך לרומם ולחזק אותו בפועל ולא רק בכוח. כל ניסיון שאדם עומד בו, צריך להפוך אותו ליותר "מנוסה" — כמו בעל מקצוע שבחנוהו פעמים רבות והוא הצליח, וכל פעם משתפר ומשתכלל.
אז מדוע בפועל זה כל כך לא קורה? מדוע דווקא מי שעמד באותו ניסיון פעמיים ושלוש נשבר לפתע ברביעית, כאילו לא צבר שום כוח בדרך? התשובה קשורה ישירות לנושא של הפרק הקודם: לא מספיק לעמוד בניסיון. צריך גם לדעת שעמדת בו, להרגיש את הניצחון, לקבל עליו הכרה — אחרת, הוא עובר בלי להשאיר אחריו שום כוח נוסף.
זהו סיפור קשה, המובא כאן בזהירות ומתוך כאב, אך הוא מלמד יסוד חשוב מדי מכדי להשמיטו. נערה מבית טוב, תלמידה בסמינר במשך כמה שנים, עזבה בשלב מסוים לגמרי את דרך התורה. כשבדקו, בכאב רב, כיצד בדיוק זה התחיל, התברר פרט קטן ומפתיע: היא הייתה חוזרת הביתה מהסמינר רעבה מאוד, ובדרכה עברה יום־יום ליד דוכן מאכל שאינו כשר, שריחו הנודף פיתה אותה מאוד. במשך שבועיים שלמים היא עברה שם, כל יום מחדש, מריחה, מתגרה — ולא נכנעת. רק בסוף השבועיים, נשברה בפעם הראשונה. ולאחר אותה נפילה ראשונה, המשיכה הלאה.
מה שהתברר בהמשך, כשניסו להבין את שורש הדברים, ריסק את הלב: באותן שבועיים שבהן היא עמדה בניסיון בכל יום מחדש — איש לא ידע על כך, ובוודאי איש לא אמר לה מילה טובה על כך. איש לא שם לב, איש לא חיזק. היא לא קיבלה שום הכרה על אותם ימים של עמידה איתנה. וכשלבסוף נכשלה פעם אחת, קרה דבר נוסף, חמור לא פחות: היא התחילה להרגיש שיש בה "סוד נורא" שמנתק אותה מכל מה שנאמר בסמינר — הרגשה שכל דבר שנלמד שם "לא שייך אליה יותר", כי היא כבר "לא בסדר". תחושת הזרות הזו, שנבעה מכך שאיש לא הכיר בה כשעמדה בניסיון, ורק אחרי שנכשלה קיבלה תשומת לב — היא זו שהובילה בהדרגה למסלול שהתרחק והלך.
השאלה שנשאלת מכאיבה: אילו, בשבועיים הראשונים ההם, מישהו היה שם לב, מחזק, אומר לה במפורש "ראיתי כמה קשה לך שם, ואת עומדת בזה יום אחרי יום — זה ניצחון אמיתי" — האם התוצאה הייתה אחרת? אי אפשר לדעת בוודאות. אבל העיקרון ברור: מי שעמד בניסיון, ולא קיבל שום הכרה על כך, לא נהיה "יותר מנוסה" — הוא פשוט התיש את עצמו בלי שום תגמול פנימי, עד שנפל.
זהו בדיוק ההמשך הישיר של סוד העידוד: לא מספיק שילד — או מבוגר — יעמוד בניסיון. צריך לתפוס אותו בדיוק ברגע שהוא עומד בו, ולהראות לו: "ראיתי. זה היה קשה. עמדת בזה." בלי זה, גם הניצחון הגדול ביותר עובר בלי להשאיר עליו זכר של כוח לפעם הבאה. וכשמדובר על ילדים, זה מחייב אותנו להרגיל את עצמנו — לא פחות משאנחנו מתרגלים לתפוס אותם כשהם טועים — לתפוס אותם דווקא כשהם עומדים, בשקט ובלי תשומת לב, בניסיון קטן שאיש לא ראה.
כדי לעורר הנאה רוחנית באמת, צריך לכאורה תחילה לעורר חֶסֶר רוחני — כי רק מי שמרגיש חסר, מרגיש גם הנאה, בין בגשמיות ובין ברוחניות. זו נקודה עדינה וקשה, אך חשובה מאוד: אין דרך אחרת ליצור אצל הילד תחושת "אני חסר משהו רוחני" מלבד לעורר אצלו את המודעות לכך, ואחר כך למלא אותו, ורק אז להציג בפניו את מה שנקרא באמת "בחירה".
יום שישי אחד, בשעה מאוחרת יחסית לפני כניסת השבת, בזמן שכל ילדי השכונה כבר היו בגדי שבת ומשחקים למטה, נצפתה מול הרכב ילדה קטנה מתושבי השכונה — ילדה חריגה, שנראתה שונה מאוד ודוחה במראה החיצוני שלה. היא נעמדה, הביטה לכיוון ביתה — כנראה בודקת אם אמה מציצה — ואז החלה ללכת בהיסוס לעבר קבוצות הילדות שמשחקות. ניגשה לקבוצה ראשונה ששיחקה בחבל, וביקשה בעדינות להצטרף. הן דחו אותה. הורידה ראש, נשכה שפתיים, התאפקה בקושי מלבכות, ושוב הציצה לכיוון ביתה. ניגשה לקבוצה שנייה ששיחקה בכדור — גם הן דחו אותה. ניגשה לקבוצה שלישית ששיחקה במשחק אבנים על הרצפה — גם הן דחו אותה. היא הלכה הביתה, כשהיא בקושי עוצרת את הדמעות.
המראה הזה נגע ללב עמוקות. הייתה מודעות למצבה של הילדה, ולעזרה שכבר ניתנה למשפחתה במישור הרפואי-פיזי — אך לא הייתה תשומת לב מספקת למישור הנפשי, לבדידותה. נחשבה דרך לתרום. באותה משפחה הייתה ילדה, כמעט בת גילה, שיכלה לשחק איתה — למרות פער גיל מסוים. הדרך ה"מודרנית" הרגילה הייתה: לגשת אל הבת, ולנסות לשכנע אותה ישירות, אולי אפילו עם מעט בושה: "למה את לא הולכת לשחק איתה? זה סנוביזם." אך זו דרך שיוצרת לכל היותר ציות — לא רצון אמיתי לתת.
הוחלט לעבוד בדרך אחרת, "פרימיטיבית" יותר, כפי שנהגו בעבר במשפחה: מדי ליל שבת אחרי הסעודה, מספרים לילדים סיפורים — "סיפורי צדיקים", אף שלא תמיד מדובר בדיוק במה שכתוב בספרים. באותו לילה סופר סיפור על ילדה שיורדת למטה, ואמה אומרת לה: "אל תרדי למטה, אולי תרצי לשחק איתי." "אבל כולן משחקות עם חברות," עונה הבת, "גם אני רוצה לשחק עם חברות." בסוף, בהיסוס, האמא בסיפור נותנת לה לרדת.
הסיפור המשיך בפרוטרוט: הילדה בסיפור ניגשת לקבוצה ששיחקה בחבל, ומציעה בביישנות: "אולי תסכימו שאני אגלגל לכן את החבל?" — לא מעיזה אפילו לבקש לקפוץ. נדחית: "את מגלגלת עקום." נעלבת קשות, כמעט בוכה, אך הולכת לקבוצה הבאה ששיחקה בכדור, ומציעה: "אם הכדור יברח לכן, אני ארוץ להביא אותו." נדחית שוב: "את רצה לאט." הולכת לקבוצה שלישית, ששיחקה במשחק אבנים, ומציעה: "אולי אני רק אעמוד בצד ואסתכל?" נדחית שוב: "אנחנו רוצות להיות לבד." הילדה בסיפור עולה הביתה, כמעט בוכה.
בשלב הזה, הבת האמיתית ששמעה את הסיפור, בת שש, כבר לא יכלה לשאת את המתח. "ומה קרה אחר כך?" שאלה, בדחיפות. "אין סוף," נאמר לה, בכוונה תחילה. "מה זאת אומרת אין סוף?" "אין סוף — עוד לא בא." הבת, שכבר כמעט בכתה, אמרה: "אסור לספר כזה סיפור בשבת!" — ואולי הייתה צודקת. הסיפור הופסק, והוחלף בסיפור אחר, שמח יותר. אך למחרת בבוקר, אחרי הסעודה, כשהגיע שוב זמן הסיפורים, חזר הסיפור על הילדה הבודדה — והבת סירבה לשמוע עוד. "אבל מה אם לא תשמעי?" נשאל. "אם לא תשמעי, אז הסיפור לא קיים." הבת הגדולה יותר התערבה: "היא לא מבינה, תמציא לה סוף, תראה שהיא בוכה." אך הוחלט לא להמציא סוף מנותק, אלא לתקן את זה כמו שצריך — לחפש דרך שבה הבת עצמה תרצה לתקן את הסוף.
"אולי," הוצע לבת, "אם יש לך סיפור דומה משלך — נוכל לתקן את זה, ויהיה סוף שמח?" הבת הבינה לאן פני הדברים הולכים. "אתה מתכוון אולי לילדה ההיא?" — כי הסיפור סופר, כביכול, על ילד, לא ילדה, כדי לטשטש את הקשר הישיר. "כן, זה מתאים לה," אמרה. "ואת חושבת שאף אחד לא משחק איתה?" "כן." "את רוצה לשחק איתה?" "כן." "טוב," נאמר לה, בזהירות שלא להגזים בדרישה, "אני אומר לך — רק חצי שעה." הבת, מעצמה, הסכימה. היא רצתה לשחק איתה. היא רצתה באמת, כי הסיפור נגע לליבה.
זה בדיוק העיקרון שהפרק פותח בו: קודם עוררו אצל הבת "חֶסֶר" — היא הרגישה, דרך הסיפור, את הכאב של הדחייה, את הבדידות שחשה ילדה אחרת. רק אחרי שחשה את החֶסֶר הרוחני הזה, יכלה לחוש גם את ההנאה האמיתית — הרצון הכן, שאיש לא כפה עליה, לתת. זו לא רק שיטה יפה לחינוך לחסד. זה בדיוק סוד ההנאה הרוחנית עצמה: מי שלא חש חֶסֶר, לא באמת יחוש גם את מלואה.