חינוך לבחירה

היה לי פעם חוג למחשבת ישראל בעיירה בצפון הארץ, מיועד לקבוצת פרופסורים שקמו נגד תהליכי חזרה בתשובה באזור. לאחר שהוצע להם עימות ישיר, שלחו אותי לוויכוח הראשון. אחרי כמה שיעורים — קראנו לזה בתחילה "חוכמה סינית עתיקה" עד שגילינו להם שזה בעצם פרקי אבות — הגיע יום אחד פרופסור חדש בדימוס, ממורמר ומתוסכל, שקפץ באמצע השיעור וקרא: "רגע, אבל אין בחירה!"

הוא טען שהוא חקר את הנושא שנתיים באוקספורד, כתב עליו מאמר, ונתן עליו קורס. השורה התחתונה שלו הייתה: הכל תלוי במבנה הביו־פסיכולוגי של האדם, כולל התחושה שהוא בוחר. אחרי ששמעתי אותו, אמרתי לו בחיוך לבבי: "ידידי, אתה שקרן". הוא נעלב מאוד. עניתי: "אתה לא צריך לכעוס עליי, שהרי אני לא אשם במבנה הביו־פסיכולוגי שלי — כשאני רואה איש כמוך, אני אומר 'שקרן'. מה אני יכול לעשות? אתה צריך לגשת לפס הייצור שלי ולתקן אותו. אבל למה אתה כועס עליי, אם לפי שיטתך גם אני לא בוחר?"

הוספתי: "אתה מספר שנתיים חקרת את זה וכתבת מאמר — אבל אם הכל תלוי במבנה הביו־פסיכולוגי שלך, מה אתה בכלל מתרברב? היה לך תוכנה כזו במוח שנצרבה לך בזיכרון, ועכשיו אתה פולט את זה. ולפי שיטתך אתה אפילו לא יכול לדעת מה קורה אצל אדם אחר — אולי יש אנשים שנולדו עם פגם במוח שבאמת אינם יכולים לבחור, ואתה ביניהם. אין לך אפילו את הגמישות לבדוק." אחרי השיחה הזו יצאתי הביתה, נדהם שאלפיים שנה אנשים צועקים את הטענה המטורפת הזו — בעוד שאותו אדם עצמו, כשהוא בסופרמרקט בוחר בין שני סוגי גבינה, שקוע כולו במחשבה, כאילו יש לו שם באמת בחירה חופשית.

מובא בשם החפץ חיים משל על תקופת המהומות ברוסיה, כאשר מורדים כמעט הפילו את הצאר מכיסאו, והוא נאלץ לברוח עם פמלייתו הנאמנה ולהתחבא ביער. לאחר שהמרד דוכא, החזירו אותו לכיסאו. הוא העמיד לפניו את כל מי שסייע לו בבריחה, ואמר לכל אחד: "מה אתן לך כיד המלך?" — ובכל דור שאל בפחד גדול (שכן דיבור עם המלך אז היה כרוך בסכנת נפשות), עד שהבטיח להם שיוכלו לבקש כל דבר בלי חשש.

כל אחד ביקש בתים, שדות וכרמים — לפי חלומותיו. בסוף התור עמד יהודי, שמש בית הכנסת, שתפקידו היה לשאת מים מהבאר ליער. כשנשאל מה הוא מבקש, התבייש ואמר: "יש לי בעיה — אני סובל מגרדת, יש לי שכין בגב, וכל הזמן מגרד לי". הצר לא הבין: "ומה אתה מבקש?" "יש לי בקשה — אני כל היום בבית הכנסת, מהבוקר עד הלילה, ומי שבנה את בית המדרש לא חשב על אנשים כמוני, עשה את כל הקירות חלקים ואת כל העמודים עגולים. אני מבקש שיעשו נגרים עמוד אחד באמצע בית המדרש, עם קצת בליטות, כדי שאוכל להתגרד בו כשאני עובר." הצר הזדעזע: "טיפש שכמותך! לא היה לך שכל לבקש ממני משהו גדול יותר? יש לי את הרופאים הטובים בעולם — למה לא ביקשת להתרפא, במקום לבקש להתגרד?" ענה לו היהודי בחיוך: "הצר לא יכול להבין, כי מעולם לא טעם את התענוג של להתגרד."

אומר החפץ חיים: זה בדיוק מה שקורה כאשר עובדי ה' אמיתיים, שטעמו מעט ממתיקות קרבת אלוקים, אומרים לאנשים "עזבו את הגשמיות, תראו כמה זה טוב יותר" — האנשים עונים: "הרב צודק, אבל הרב לא מבין מה זה קרמיקה סוג א'." הם צודקים במובן מסוים — אי אפשר להסביר במילים תענוג שלא טעמו. אבל היסוד נשאר: כל יהודי, כל אחד מאיתנו, קודם מדביק את עצמו בגרדת — כלומר, יוצר לעצמו חיסרון מדומיין — ואחר כך "מתגרד", כלומר מרגיע את החיסרון הזה, וקורא לזה הנאה.

אברך קונה לעצמו את המכונית הראשונה שלו — לשם שמיים, כמובן: לשמור עיניים, להגיע לשיעור, לעשות חסד ולקחת אנשים טרמפ. שמח ונוסע. יום אחד הוא עומד ברמזור, ולידו עוצרת מכונית אמריקאית מפוארת — חלונות חשמליים, אנטנה שעולה, כל הפאר. מתעוררת אצלו קנאה — לא עבירה, לא איסור, פשוט קנאה. הוא מנחם את עצמו: "וגם מזה אל תנח ידך" — אפשר גם וגם. עד הרמזור הבא, מי שיש לו עין בוחנת רואה שגופו עדיין בסוסיתה, אבל נשמתו כבר במכונית האמריקאית.

אין כאן שום איסור! מותר לדמיין. הוא לא עבר עבירה. אבל הוא בחר, בחירה שלמה, בלי לדעת שהוא בוחר. הוא הדביק את עצמו בגרדת. עכשיו, כשהוא מגיע הביתה ויורד מהסוסיתה — פתאום הוא לא סובל איך היא צורמת, איך היא מריחה. איך ישב בה עד היום? הוא לא יודע. הוא תופס לעצמו את הראש, שבור ומדוכדך. אחרי חודשים של חיסכון, מחיקת תקציב לימוד תורה, ולחץ כלכלי — כשהוא סוף־סוף פורק את הניילונים מהמכונית החדשה ומברך "שהחיינו" בכוונה — כמה זמן, לדעתכם, הוא ייהנה מהמכונית החדשה? פחות מעשרה אחוזים מכמות הזמן שסבל כדי להשיג אותה. זהו החוק: כל זמן שאדם עדיין לא בטוח שהחפץ שלו, יש לו קצת תחושת חיסרון — והוא נהנה. ברגע שהוא משתכנע שזה שלו לגמרי, הוא חדל מלהנות.

היה לנו פעם ילד שסבל שנים מבוז ומיאוש, עד שדמיונותיו הפכו לפנטזיות של נקמה — הוא דמיין שהוא מיליונר, שכל הרבנים ילמדו אצלו ויעמדו בתור, שהוא יהיה מדריך מפורסם. קיבלתי את הדמיון שלו כפי שהוא, אבל התחלתי לכוון אותו לכיוון אחר. אמרתי לו: "שמתי לב אתמול ששאלת שאלה — שאלה שאף אחד לא שם לב אליה, שאלה שקשורה להלכה. אני חושב שיש לך חוש הלכתי." המשכתי לדמיין איתו בקול: "אני כבר רואה אותך בעוד חמש עשרה שנה, יושב כרב, ואנשים באים אחרי הצהריים לשאול אותך שאלות בהלכה." הוא צחק, נהנה מהמשחק — "תגיד את האמת, אתה תעשה לי פרוטקציה?" — ועיניו נדלקו.

וכך עבדנו איתו, לאט לאט, מהדמיון חזרה לקרקע. הוא התחיל ללמוד ולשנן קיצור שולחן ערוך בעל פה, קודם את סדר התפילה היומי, ואז את שאר ההלכות. נתנו לו תפקיד אמיתי — "רב בית המדרש" של הישיבה, שכל שאלה קטנה מפנים אליו. אחרי כשלוש שנים הוא כבר ידע כמעט את כל מסכת ברכות כמעט מילה במילה, ושלט בחומר ההלכתי היטב. הכל התחיל מפנטזיה — אבל דמיון שעוגן בהצלחות אמיתיות וקטנות, שלב אחר שלב, הפך לכלי חינוכי אמיתי, ולא נשאר בריחה מהמציאות.

הייתי פעם ביצקוב', והכניסו אליי בחור בן חמש עשרה שהיה כבר רחוק מכל שמירת מצוות — עבר, לפי דבריו, "את כל העבירות שבעולם". סוחחתי איתו, ולקח לי עשרים־שלושים שעות (בסך הכל, לא ברצף), עד שהתברר לי שכל הסיפור הוא שנאה לאביו. האב, שהיה בעצמו איש טוב ברוב הדברים, נהג לעשות הצגות של יראת שמיים ולכנות את הבן "רשע". הבן, בגיל חמש עשרה, החליט שאם אביו כל כך בטוח שהוא רשע, הוא יוכיח לו שזה נכון — ונעשה חילוני רק כדי לנקום באביו.

שכנעתי אותו שהוא בעצם לא נוקם באביו, כי אביו כבר "הוכיח" לעצמו את מה שרצה להוכיח. הצעתי לו פתרון אחר: שיהיה יהודי חסידי — דרך שונה מדרך אביו, שיוכל לבנות בה זהות משלו בלי לוותר על התורה. הוא שיתף פעולה, וברוך ה' הצליח: התחתן, ואף נעשה רב. אביו, לעומת זאת, לא הצליח לסלוח, ואמר לי פעם: "מה אתה מבין? אתה תהיה, נכון, אבל לא באשמתי — אתה לקחת משפחה מהודרת ועשית לה כזה דבר."

אינני מתערב כאן בשאלת חסידים מול מתנגדים — יש חסידים שהפכתי אותם ל"ליטאים" בכיוון ההפוך, לפי מה שהתאים לכל אחד. הנקודה היחידה שרציתי להמחיש היא זו: הרבה מהמקרים שהצלחנו בהם היו רק בדרך אחת — לתת לילד דרך לעבוד את ה' שאיננה בהכרח כמו של אביו. לפעמים זה מוביל להצלחה מלאה; לפעמים לפחות מציל את הבנים מנתישה מוחלטת, גם אם לא באותה הדרך המדויקת של ההורים.

הרב שלמד עמי בילדותי, שהיה עומד כל יום ליד בית המדרש ועונה לשאלות, שאלתי אותו פעם — לאחר שהתאמנתי זמן רב לאזור אומץ — שאלה שממש המצאתי במקום. הבאתי לו את דברי המשנה "רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת", ושאלתי: איך ריבוי המצוות מזכה, אם ריבוי המצוות רק מגדיל את הסיכוי להיכשל בעבירות? הוא חייך אליי חיוך שאי אפשר לתאר במילים, ואמר: "אני אביא לך דוגמה אחת, על רגל אחת. אתה יודע איך נועלים נעליים? קודם ימין, אחר כך שמאל, ואז קושרים שמאל, ואחר כך ימין." "כן." "אתה מקיים את זה?" "כן." "אתה רואה איזה חסד! אני רוצה לשאול אותך שאלה — אתה מכיר מישהו שקופץ בבת אחת לתוך שתי הנעליים, או שכולם נועלים קודם אחת ואחר כך את השנייה?" "כולם נועלים ככה." "אתה רואה איזה חסד ה'! אמר לך הקדוש ברוך הוא: בני היקר, הרי בן כרחך אתה נועל קודם נעל אחת ואחר כך את השנייה, קושר קודם אחת ואחר כך השנייה — אז בוא אני אגיד לך באיזה סדר לעשות את זה, ותקבל על זה שכר. אתה עושה את זה פעמיים ביום — בערך שבע מאות פעמים בשנה, שלושים שנה — יש לך כבר שתי רבבות מצוות, בלי לעשות כלום מעבר למה שהיית עושה ממילא. בן כרחך אני גורר אחריי רכבת שלמה של מצוות."

אותו יום למדתי גם שלובשים את המעיל קודם צד ימין ואחר כך צד שמאל — ושמחתי שיש לי חולצה, מכנסיים ומעיל, ואני אוסף בכך אלפי מצוות בלי מאמץ נוסף. חבר שכנראה סיים את השיחה שלו איתו לפני, סיכם לי זאת פעם בנוסח מקביל: "אנו נועלים ומקבלים שכר, והם נועלים ולא מקבלים שכר. אנו קושרים ומקבלים שכר, והם קושרים ולא מקבלים שכר."

סיפר החפץ חיים על רוקח בוילנה שנקרא בשעת לילה מאוחרת לפתוח את חנותו עבור תרופה דחופה. אמר לו האיש: "עשית עמי חסד גדול, שהשארת בלילה את החנות פתוחה." ענה הרוקח: "אני לא עושה את זה בשביל חסד, אני עושה את זה בשביל כסף — זו הפרנסה שלי." אמר לו החפץ חיים: "מה אכפת לך להפסיד גם קצת חסד? אתה עושה את זה בין כה וכה בשביל פרנסה — אז תחשוב גם על החסד שבזה." לפי אותו עיקרון סיפר על חלבן שהיה מביא בקבוקי חלב מדי בוקר בשלג ובחום, ואמר החפץ חיים: אם החלבן יכוון גם לשם חסד, יגיע לבית דין של מעלה חלבן אחר לגמרי — לא סתם מי שמביא סחורה בשביל פרנסה, אלא מי שהביא חלב לתינוקות ולאמהות מתוך כוונת חסד.

יהודי גביר גדול היה יושב שעתיים ביום ומחלק הלוואות, גמ"חים וצדקות, ונותן עצות לנצרכים — אבל היה לוקח את זה ללב, וזה היה מתיש אותו. חבריו הציעו לו: "אתה מרוויח בעסקים סכומים גדולים בכל שעה — למה שתשב אישית שעתיים עם אנשים? שכור מישהו שיטפל בזה, ותרוויח עוד יותר, וגם תוכל לתרום עוד". הרעיון נשמע טוב, אבל משהו בליבו התנגד. נסע לשאול את החפץ חיים, אך נתקע בדרך והגיע רק לשבת, בזמן שהחפץ חיים אכל את סעודה שלישית עם תלמידיו ודיבר דברי תורה על "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי" (תהלים כג, ו).

אמר החפץ חיים: דוד המלך מבקש — "טוב וחסד ירדפוני". לרדוף אחרי מישהו זה בדרך כלל דבר לא טוב. אלא שדוד המלך אומר לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שנגזרו עליי כך וכך רדיפות בעולם — כי לכל אדם יש בתוכניתו כמות רדיפות שנגזרה עליו. זַכֵּה אותי שאותן רדיפות שממילא יגיעו אליי, יגיעו בדרך של חסד — ואקבל עליהן שכר." ההבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו אינו בכמות הרדיפות שיעברו עליהם — שניהם יעברו אותה כמות בדיוק, לפי מה שנגזר להם — אלא רק בשאלה אם הם מקבלים על כך שכר או לא.

אותו גביר חזר הביתה, וכבר לא הייתה לו שאלה. הבין שהלוואי שירדפו אותו בקשות של צדקה וחסד, ולא דברים אחרים — כי זו ממילא כמות הרדיפות שהוא צריך לעבור.